"אין למי להצביע", אמרה לי הזקנה בתחנה. היא לא נותנת לאוזניות שהתמקמו עמוק בתוך האוזניים שלי, לעצור מבעדה לפתוח בשיחה. אני מוריד רק אוזניה אחת, כי אני מפחד להתחייב, ושואל אותה "מה?". היא אומרת "אין למי להצביע", ואני נותן את התשובה הכי טובה בעולם.
התשובה הכי טובה בעולם הגיעה אלי אחרי שנים של פיתוח ומחקר, ניסוי וטעייה, תשובה שהיא סתומה וחביבה במקומות הנכונים.
"ראית מה זה?", אני אומר. עד היום רק נהגי מוניות, קשישים בתור לרופא ואנשים אקראיים ברחוב, זכו לקבל את דבר התורה שלי, אבל היום אני מרגיש נדיב.
"כולם אותו חרא", היא ממשיכה. "אני כבר ארבעים שנה מצביעה ליכוד. ומה יצא לי?".
הבחורה היפה עם משקפי הראייה הסתכלה עלינו ולדעתי היא גם שמעה את דברי ההגות, כי אולי היא לא רואה טוב, אבל לא ראיתי שום מכשיר שמיעה, ולא רציתי לצאת סנוב לידה, היא קצת הזכירה לי את החברה שלי לשעבר. אז אמרתי לאישה, "זה נכון". אותי לימדו שכל שיחה סופה למות אם לא מכניסים דלק חדש, ואני לשיחה הזו לא מכניס גפרור. אבל כנראה שהאישה הזו עובדת על הייבריד כי היא ממשיכה. "ואת כל זה בשביל מה אנחנו עושים? בשבילכם, בחורים צעירים, חכמים, עובדים שם בהיי טק, טכנולוגיה. שילכו קיבינימאט כל הפוליטיקאים".
באוזן אחת שלי עדיין יש ראפר אמריקאי שחור שכועס על המשטרה שמתנכלת לו, והוא רק שה תמים, ובאוזן אחרת שלי קשישה שכועסת על המנהיגים המקומיים כאן במזרח התיכון. והיא, שה תמים, מצביעה להם כל פעם. אני חושב בקדחתנות איך מצד אחד לזכות בנקודות זכות עם זאת שדומה לחברה שלי לשעבר, ומצד שני להדביר את השיחה המייגעת. זו לא רק השעה, זו לא הסיטואציה, זה לא התכנים הבינוניים, זה בעיקר תחושת האפסות. אשכרה הכל זה מלמעלה. הנה קם לו בן אדם, רוצה להגיע לעבודה, לשקוע עוד קצת בעצמו ומה שנשאר לו מהשינה, והנה קם לו הגורל, פורס מאז'ור, אצבע אלוהים, להכניס אותו לדיון עקר ותובעני בין אם הוא רוצה או לא. מה היה קורה אם הייתי קם דקה אחת יותר מאוחר? מה היה קורה אם לא הייתי מחליף שלוש חולצות לפני שיצאתי? מה אם לא הייתי מוריד את הזבל? אז כל זה לא היה קורה? אולי הייתי מתחיל לדבר דווקא עם זו שדומה-ל? אולי הייתי שואל אותה למי היא מצביעה, לא כי זה אכפת לי, מבחינתי משאל עם זה פשוט דרך אחת למשגל עם, ואולי שנינו היינו מגלים שאנחנו לא מצביעים לאותם אנשים, והרי שוני זה הבסיס ליצירה פורה, ואם אני פורה והיא פאר היצירה זה נשמע לי כמו זוגיות שנועדה להצלחה.
"צודקת", אני אומר ומהנהן. מאגר התשובות לשעת חירום שלי מתחיל להידלדל, ולא נראה לי שאני עושה רושם כלשהו על זו שדומה. היא גם לא באמת דומה, בשלב הזה, כל בחורה עם משקפי ראיה מזכירה לי את חברה שלי לשעבר. זו התקדמות יפה, עד לפני כמה שבועות כל בחורה הזכירה לי את חברה שלי לשעבר, וכמה שבועות לפני זה פשוט כל דבר הזכיר לי אותה. את האישה הקשישה שמחכה לאוטובוס, זה לא מעניין מי מזכיר לי את מי, אבל זה מאוד מעניין אותה שאני מגלה עניין בה. מסתבר שזה מה שעשיתי עד כה, התעניינתי. "לוקחים לי מיסים, ביטוח לאומי, מה נשאר לי תגיד לי? אני לא צעירה, איך עושים ככה למבוגרים? יאללה שילכו כולם, ההוא יש לו וילה בקיסריה, ההוא במגדלים, ואני מה?".
"ככה זה", אני מפטיר. עכשיו זהו, אם השיחה תמשיך אני אבוד, אין לי יותר תשובות סתמיות. איפה האוטובוס הזה כבר? למה הוא מתעכב? ולמה זו שדומה-ל לא אומרת משהו? שתזיז שריר, שתזרוק לי מבט שהיא מבינה את הסיטואציה שנקלעתי אליה, שתזרוק מילה טובה על איך שאני מתמודד עם הלחץ, משהו, רבאק. בן אדם עושה פה מצוות לגיל הזהב.
אין, אנשים בתל אביב יכולים להיות כל כך מנותקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה