מציאות //

"קבלו את תלמידי כיתה ו"ו שתיים!".

חבורת ילדים אומללים שאין דברים כאלה, צועדת אל תוך הרחבה ומסתדרת בשורות ליד חבורת ילדים אומללים עוד יותר. לא ראיתי כזה עולב מאז מצעד הדגלנים של יום העצמאות בערוץ הראשון. שם לפחות ישבו בקהל נשיאים וראשי ממשלות, פה בקושי הצליחו לגרד את סגן ראש מחלקת החינוך העירונית. פח.

"קבלו את תלמידי כיתה ו"ו שלוש!".

שירני שלי צועדת כמו שלימדתי אותה, קצת תנועות כתפיים ואגן, הרבה סנטר למעלה ומינון מדויק של חיוך לקהל. כבר שבועיים אנחנו עובדות על היציבה, ואתמול כל היום רק על הסמייל. יש גבול דק מאוד בין חיוך של סטארית לחיוך פוסטמי. אמא של נופר אמרה "איזה מהממות הם!", ושמה את הבת המזעזעת שלה באותה רמה כמו שירני. נופר הולכת כמו שרק, עם גשר על השיניים עוד מהימים שהיו לה שיני חלב, ואמנם כבר יש לה ניצני שדיים אבל במקרה שלה הניצנים הגיעו עם פריחת כרס. "אין דברים כאלה" אני מחייכת ומתרכזת בלצלם עם האייפון כל דבר חוץ מהבת שלה. 
היחידה בכיתה שאיכשהו מתקרבת בקלאס אל שירני, זאת אנה. הרוסיות האלו שיחנקו, עוד לא בת מצווה וכבר היא מטר שישים עם טוסיק שלא נכנס בג'ינס. והיא גם שרה יפה, לפני חודשיים היא ניגשה לאודישן לבית הספר למוזיקה. טלפון אחד למפיק והעיפו אותה משם חזרה לשבת ליד סבתא שלה על הספה בסלון. אחלה פורמט אגב, לתעד סבתות רוסיות על ספות. כמו "מחוברים" רק עם הרבה שמיר ודג-נא. אני צריכה לרשום את זה.

שירני מנחה את הטקס אלא מה. אמרתי לה, שירני, השנה טקס סיום יסודי, עוד שנתיים תגישי תוכניות נוער. שתסמוך עלי. יחד איתה מנחה יואב מו"ו שלוש. האמת שיש לו את זה. אני מחפשת את אמא שלו שורה לפני ואני צועקת לה "צ'ארמר מלידה! כפרה עליו איזה סטאר". בקיץ תעלה סידרה על ילדים בספורט תחרותי. קצת משברים, קצת לחץ מהורים, מדי פעם דמעות של ילדים. זה הולך להיות להיט היסטרי. "תגידי", אני מתקרבת לאמא של יואב. "יואב משחק כדורגל? אה הוא שוחה? הוא טוב בזה? אה אבא שלו היה שחיין אולימפי? עד שהוא עבר תאונת דרכים? מה את אומרת...בואי נקשקש קצת אחרי הטקס מתאים? יאללה מאמי אחרי זה".

"היום אנחנו מסיימים פרק אחד, ומתחילים את השני". את כל הטקסט שיניתי להם. מי כותב להם את הזבל הזה, החבר'ה ממונית הכסף? איפה הרגש? איפה הפנייה ללב? "התגברנו על כל המכשולים בזכותכם, הורים יקרים, שעזרתם לנו תמיד וצפיתם בנו גדלים, וגם כשהיה קשה לא ויתרתם לנו והנה הגענו לקו הסיום". איך היא מקריאה את זה, אלופה. התאמנו על שבירת הקול בשורה השניה, להגדיל את האמינות. אני שמה כסף שלפחות לחצי מההורים פה יש צמרמורות. איזה יופי.

עוברים לריקודים. בת בן בת בן, מחזיקים ידיים במעגלים. לא משנה כמה שנים עברו מהמנדט, עדיין בטקסים רוקדים כמו בפלמ"ח. אם דליה מזור מסוגלת להיות חושנית בריקוד בלי שאף אחד יקיא, אין סיבה לא להכניס קצת סקס אפיל בטקס סיום יסודי. אני אמרתי לה, דליה, את לא תאמיני מה זה יעשה לך. לא האמינה, בסוף קיבלה קמפיין של מיס לגוט. אני יודעת מה אני אומרת.

קצת עינטוזים מה יש, גם ככה הילדים של היום לא תמימים. שאנה הרוסיה הזו תעשה משהו עם התחת שלה חוץ מלבכות על כמה היה קשה לעלות לארץ. כדי להצליח צריך לעבוד קשה, דברים לא סתם נופלים מהשמיים. צריך ביצים, צריך להתאמן, צריך להסתובב במקומות הנכונים, צריך להצטלם, צריך להגיע להשקות. שירני שלי כבר יודעת, אם לא נותנים מאה חמישים אחוז, לא מגיעים להיות הילה נחשון.