כל יום רביעי אני נוסעת לבקר את הניה.
ברחוב קטן ליד דיזינגוף, בקומה שלישית עם מעלית, היא מחכה לי כבר כמה דקות היא אומרת, ואני יודעת שהיא מחכה לי כל השבוע. הניה אומרת שהיא לא מבינה איך אפשר להזדקן מחוץ לתל-אביב, זה כמו להזדקן בצינוק. פה יש לה מאפייה כמו בצרפת היא אומרת, ותיאטרון בהמשך הרחוב, ובגילה היא יכולה ללכת לים כמה שהיא רוצה כי היא כבר לא מפחדת מנקודות ושומות. אם היא הייתה צריכה להזדקן בפתח-תקווה בוודאי הייתה נפטרת כבר לפני שנים.
היא שואלת איך הלימודים אבל היא מתכוונת לאם מצאתי כבר חבר.
בעלה נפטר לפני שנים, והיא אומרת שעדיף למצוא אהבה כמה שיותר מהר כי לא נחיה לנצח. אני מספרת לה שזה כבר סמסטר אחרון ואני לא יודעת לאן אני ממשיכה, והיא אומרת שאין דבר, מה שלא יהיה ועל כל צרה העיקר שלמדתי מקצוע. אנחנו שותות תה ואוכלות עוגיות מהמאפייה הצרפתית. כמה טוב שיש לי פנסיה, לא גדולה אבל לפחות משהו להתקיים. ארבעים שנה היא הייתה מפקחת במשרד החינוך, וכשיצאה לחופשי עוד ניסתה לעבוד בכל מיני מקומות אבל החליטה שעבדה מספיק. כל בן אדם צריך לעבוד קשה היא אומרת, אבל הוא צריך לדעת גם להפסיק. אני שואלת איך עוברים עליה הימים והיא מספרת איך בשישי באו כל הנכדים לארוחה, וגם תמיר הבכור חזר מאמריקה והביא לה רובוט שמנקה אבק. שנים אני מנקה את הבית שעה בשבוע, היא מחשבת, שלושה חודשים מהחיים ביזבזתי בלנקות אבק, בגילי שלושה חודשים זה המון. חבל, המדע לא מתקדם מהר מספיק עבור מי שמזדקן.
בשבת היא קראה עיתונים וניסתה לענות על מיילים כי בארוחה הנכדים אמרו שהם שולחים לה תמונות והיא לא מגיבה, בראשון היא התעוררה מוקדם והתייצבה בבנק ובדואר, עשתה קניות לכל השבוע, בשני היא הלכה להלוויה של פסיה, אין מה לעשות כולם מתים בסוף. השתתפתי בצערה למרות שלא הכרתי את פסיה אבל הבנתי שהם היו קרובות. שאלתי אותה אם היא בסדר, והיא אמרה שכן. הבעיה היא לא שאנשים נפטרים, היא מספרת. הבעיה היא שהם כולם נפטרים. כשיצאתי לגימלאות לא הפסקתי לדבר בטלפון. היום כבר אין מי שיצלצל. ובין המשפחה שגדלה ומתרחקת לחברים שמזדקנים ומתים, יש הרבה שעות שעוברות בהתבוננות על המחוגים.
בשלישי היא הלכה לרופא, לא משהו חריג. יובש בעיניים, כולסטרול, שיעול. אני שואלת אם היא מנסה לעשות קצת הליכות ולאכול בריא. ועכשיו ברביעי, היא סידרה קצת את הבית לכבודי. היא מספרת שכל שבוע דיירים עוזבים ודיירים נכנסים לבניין, דירות שותפים וזוגות צעירים מתחלפות בקצב מהיר. מכל הדיירים המקוריים של הבניין רק היא נשארה, בין הודו להיי-טק. היא מנסה לא להיות מהזקנים הטרחנים אבל באמת איך זה שלאף אחד לא אכפת מהגינה? ומהפחים שבחוץ?
הניה אומרת שהכי קשה זה שאף אחד לא צריך אותך, כולם מסתדרים לבד. אין עבודה שתלויה בך, אין משפחה שצריך לספק, אין בעל שצריך לרגש, אין חברות שמחכות לך. העולם צועד אל המחר, והיא מפחדת מימי חמישי. קצת אחרי שאני הולכת וקצת לפני ארוחת שישי, העולם לא צריך את הניה אבל הניה צריכה את העולם. היא יושבת ומסתכלת על הרובוט שמנקה כי זה עדיף מלהסתכל על השעון כל יום חמישי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה