אז בפסח ניר סגר לנו שבועיים בקנדה. הדר פחדה מהמפלים אז היא לא עזבה לי את היד, אבל ברכבל היא נדבקה לחלון ולא הסכימה לזוז מהנוף. קראתי באינטרנט שילדים שאוהבים להסתכל על העולם רק מבעד החלון, יגדלו להיות מבוגרים שלא לוקחים סיכונים. אני לא יודעת מה אני חושבת על זה. ניר בטוח ישמח, הוא כל היום מסתובב בבית ושם ציפוי סיליקון על פינות חדות ופקקים על השקעים.
אם הוא היה יכול לעטוף את הילדה הזו בבועה.
מבחינתי החלק הכי טוב בטיול היה להיות שוב עם ניר. אולי זה הקור שמגיע מהרי הרוקי, אולי התחושה של זרים בארץ מנוכרת, אבל כל ערב אחרי שהדר נרדמה, עשינו את זה. ולא הסתפקנו בסיבוב אחד. שיהיה בריא, מה נכנס בו.
מה נכנס בי.
במטוס בדרך לארץ, אני וניר היינו סחוטים מימים של הורות ומלילות של זוגיות, אבל הדר הייתה חסרת מנוחה. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו, להיכנס לצינור מתכת ולעוף אל העננים, אבל ילדים עוד מתרגשים מזה. אמרתי לה שאם היא לא תפסיק להסתכל מהחלון יתפס לה הצוואר, אבל האמת שסתם חשבתי על מה שקראתי באינטרנט. ניר הכניס יד לתיק והוציא את נשק יום הדין, שקית אם-אנד-אמס. נתתי לו מבט, מאלו שאני שומרת לאירועים מיוחדים. אין דבר שמכעיס אותי כמו לראות את ניר נשבר מול הדר וזורק לה איזה ממתק כדי להרגיע. ילדים צריכים גבולות, ומסגרת. לתת לה ממתק בכל פעם זה לא פתרון. עכשיו זה כבר היה מאוחר מדי, ומהרגע שהשקית מחוץ לתיק, היא כבר לא תיכנס חזרה. הדר אכלה קודם את כל הצהובים, ואת כל האדומים, ואת כל הסגולים. אחרי כמה כחולים, היא עיוותה את הפנים שלה והתחילה לשחק עם אחת השיניים. "אמא, מתנדנדת לי השן!". "אוי לא" אמרתי, והסתכלתי על כל השיניים שלה. יש לה כבר שלוש שיניים חסרות שמחכות לפתרון קבע, כשהיא מחייכת היא נראית כמו מעבר חציה. ניר אמר "את צריכה לחשוב מה את רוצה לבקש מפיית השיניים". "היא כבר גדולה מדי לזה" אמרתי, אבל גם זה כבר היה מאוחר מדי, הדר כבר התחילה להתלבט עם עצמה מה היא רוצה.
אחרי שנחתנו, לקחנו מונית הביתה, להוד השרון. גם במונית הדר נדבקה לחלון. בכניסה לרחוב ראינו שליד הבית של פומרנץ חונות ניידות משטרה. הדר שאלה "אמא למה יש פה משטרה? מה קרה?", וניר החזיק אותה ביד ולקח אותה עם המזוודות לתוך הבית. אני הלכתי לניידות, וראיתי כמה שכנים עומדים ומדברים עם אחד השוטרים. השוטר חזר על המשפט "אני לא יכול לדבר על זה", אבל מדי פעם סיפר את כל הסיפור. אין סימני פריצה, כנראה שהילדה הכירה את התוקף, למזלה הסכין החטיאה את הלב או את הריאות, זה לא אומר שהיא בסדר אבל לפחות היא לא מתה במקום.
הבת של הפומרנצים לומדת בבית-הספר של הדר, בכיתה א'. ילדה קצת שמנמנה עם בקבוקים בשיער. אני לא זוכרת אם קוראים לה מעיין או נעמה, אבל זה משהו עם ע'. חלק מהאימהות בחבורה התקרבו לסף ההיסטריה כשהשוטר אמר להם שהתוקף הצליח לברוח. הוא לא ידע למה הוא הכניס את עצמו, הוא מיד קיבל דרישות לראות מה המשטרה הולכת לעשות בנידון והאם יש תוכנית פעולה מסודרת ומתי בדיוק מגיעים עוד שוטרים להתחיל לחפש בכל האיזור. אחד האבות אמר "זה בטח ערבים מטייבה", ומיד אחת האימהות אמרה "אני צריכה לשבת". השוטר ניסה להרגיע ואמר שכרגע הסברה היא שזה לא ערבי, כנראה שהילדה הכירה את התוקף מאחר וזה קרה בחדר שלה.
כשחזרתי הביתה הדר לא הפסיקה לשאול מה קרה, אז סיפרתי לה שהבת של השכנים נפלה אז לקחו אותה לבית חולים. כנראה שהתשובה איכזבה אותה, כי היא פשוט הלכה לשחק בחדר במבט משועמם. השתעשעתי ברעיון לספר גם לניר שהיא נפלה, אחרת הוא יכנס ללחץ ויזמין מנעולים חדשים לכל הבית וחיישני תנועה, אבל ידעתי שהוא לא יאכל את זה.
"מי מסוגל לעשות דבר כזה לילדה?" הוא אמר, לוגם מים קרים כדי להירגע. "מי עושה דברים כאלה? למה?".
אין לי שום דבר מועיל להגיד לו. האמת, איזה בן אדם שפוי מסוגל לדקור ילדה?
למחרת בבית הספר, כולם דיברו על הבת של הפומרנצים, שבכלל קראו לה נעה, ואף אחד לא התעניין בטיול של הדר. למזלי הדר לא עימתה אותי מול זה שסיפרתי לה שנעה רק "נפלה". הדר סיפרה שביקשו מכולם לצייר ציורים לנעה, ושכל יום תצא כיתה אחרת לבקר אותה בבית חולים ולתת לה את הציורים. בית הספר עידכן את כל ההורים במייל שנעה כבר לא בסכנת חיים, והם מנסים לעזור למשטרה למצוא את התוקף. אני בטוחה שכל המורות לאומנות ולתנ"ך הן חלק חשוב בפתרון התעלומה.
הימים עברו, ודברים התחילו להירגע. בנתיים הדר הייתה במתח לראות מתי תיפול לה השן, שנכנעה בסוף. השן הרביעית שחסרה, והמעבר חציה רק הולך וגדל. הדר התלבטה במשך שעות מה היא רוצה לבקש הפעם מפיית השיניים, כשהאפשרויות שלה היו או אייפון או אייפד. ניר ניסה להנמיך לה את הציפיות ולהכין אותה לאפשרות שפיית השיניים לא אמיתית והיא לא תתן לה מתנות יותר, אז הדר החליטה ללכת על בטוח ולפני השינה היא הניחה את השן במעטפה וכתבה עליה שהיא רוצה חבילת צבעי פנדה והניחה את המעטפה מתחת לכרית. ככה אם היא לא תקבל את מה שהיא רצתה זה לא תהיה אכזבה גדולה מדי עבורה.
בלילה אני וניר לא עשינו כלום. מאז קנדה לא עשינו כלום.
בבוקר קמנו והתחלנו לתפעל את המטבח. ניר על הקפה, אני על הסנדוויצ'ים. הדר נכנסה בחיוך גדול מלא חורים מחזיקה חבילת צבעי פנדה ביד. "תראו מה הפייה הביאה לי! היא כן אמיתית!". ניר חייך והסתכל עלי, ואני נתתי לו מבט שהתחיל באירוע מיוחד ונגמר באהבה סמויה. הרוך שלו והדאגה שלו, שווים את הכל. איך הוא חושב על הכל. אז מה אם אנחנו לא שוכבים.
באותו יום הכיתה של הדר הלכה לבקר את נעה ולתת לה את הציורים. נעה עדיין לא יכולה לדבר והיא בכלל ישנה כשהם היו שם, אז הילדים סתם היו סביבה קצת, וההורים שלה דיברו איתם. הדר אמרה שאמא של נעה סיפרה שלמרות מה שקרה לנעה אין סיבה לפחד ושהם בטוחים שהמשטרה תתפוס את מי שעשה את זה. היא אמרה גם שאת הציור של הדר ההורים של נעה אהבו במיוחד, ואז כנראה שהדר חייכה חיוך מלא חורים כי אמא של נעה סיפרה להדר שביום שזה קרה גם לנעה נפלה שן והיא התרגשה מאוד לראות מה פיית השיניים תביא לה.
בערב ישבתי עם הדר על השיעורי בית שלה וניסיתי לתת לה טיפים לתרגילי חיבור וחיסור. לדעתי עשיתי לה יותר נזק, מבינינו ניר הוא החכם עם המספרים. כשהוא חזר הביתה מהסופר אמרתי לו שימשיך עם הדר ואני אפרוק את הקניות שלו במטבח. הוא התיישב ובסבלנות הבלתי נגמרת שלו הם פתרו ביחד תרגיל ועוד תרגיל. אני העמסתי שקיות מהמעלית לשולחן במטבח, ומשם כל דבר למקום שלו. כמובן שיש שקית שלמה מלאה בממתקים. למה הוא קונה לה את הזבל הזה. שפשוט לא יכניס את זה יותר הביתה. נתתי לו את המבט המיוחד, אבל הוא לא שם לב בכלל. שמתי את זה מהר בארון כדי שהדר לא תשים לב.
בלילה דווקא ניר ניסה להתחיל משהו במיטה, אבל עוד כעסתי על הממתקים אז הסתובבתי והלכתי לישון.
מהמשטרה מסרו לשכנים שעדיין לא מצאו את התוקף אבל משערים שהוא הכיר את נעה ושהיא לא פחדה ממנו, כנראה שהוא טוב עם ילדים ושזו לא הפעם הראשונה שלו בבית של הפומרנצים כי הוא ידע להיכנס ולצאת מבלי להשאיר סימן. ואחרי כל זה, הם אמרו שכרגע אין להם חשוד בפרשה אבל שלא נחשוש, הם לגמרי על זה. הם מקווים לפריצת דרך כשנעה תהיה מסוגלת לדבר ולתת תיאור של הדוקר. אצלי התחזקה התחושה שהמשטרה יודעת לתפוס פושעים רק אם אומרים להם מראש מי האשם ספציפית. בית הספר עדיין שולח כיתות לבקר את נעה, וכל השכנים שולחים להורים מגשי אוכל ומציעים בלי הפסקה לעשות כביסה עבורם. הלוואי ומישהו היה מציע לעשות את הכביסה עבורי.
למחרת הדר חזרה עם חדשות מרעישות מבית ספר, "נפלה לי עוד שן!". אני לא מבינה מה היא שמחה, אני לא מבינה איך היא בכלל עדיין לועסת אוכל. יש לה יותר חורים בפה מאשר שיניים. "הפעם אני מבקשת אייפון!" היא הודיעה נחרצות. נראה את ניר יוצא מזה. הוא חזר מהעבודה במצב רוח טוב במיוחד, וכשהדר סיפרה לו על הציפיות שלה מפיית השיניים, הוא חייך והסתכל עלי. אני הסתכלתי עליו בחזרה ומשכתי בכתפיים ב"בעיה שלך".
בלילה הדר שמה שוב את השן במעטפה והניחה מתחת לכרית.
אנחנו נכנסנו למיטה, ושוב ניר ניסה להתחיל משהו. הפעם זרמתי עם זה. הוא ליטף אותי בכל הגוף עם דגש על המקומות הנכונים. "תגיד", אמרתי לו באמצע. "מתי אתה בכלל מספיק לקנות לה מה שהיא רוצה?".
"על מה את מדברת?", המשיך לנשק אותי בצוואר ובכתף.
"את המתנות להדר, על השיניים. איך אתה מספיק לקנות לה את מה שהיא רוצה עד הבוקר?".
בבוקר קמנו והתחלנו לתפעל את המטבח. ניר על הקפה, אני על הסנדוויצ'ים. הדר נכנסה בחיוך גדול מלא חורים מחזיקה חבילת צבעי פנדה ביד. "תראו מה הפייה הביאה לי! היא כן אמיתית!". ניר חייך והסתכל עלי, ואני נתתי לו מבט שהתחיל באירוע מיוחד ונגמר באהבה סמויה. הרוך שלו והדאגה שלו, שווים את הכל. איך הוא חושב על הכל. אז מה אם אנחנו לא שוכבים.
באותו יום הכיתה של הדר הלכה לבקר את נעה ולתת לה את הציורים. נעה עדיין לא יכולה לדבר והיא בכלל ישנה כשהם היו שם, אז הילדים סתם היו סביבה קצת, וההורים שלה דיברו איתם. הדר אמרה שאמא של נעה סיפרה שלמרות מה שקרה לנעה אין סיבה לפחד ושהם בטוחים שהמשטרה תתפוס את מי שעשה את זה. היא אמרה גם שאת הציור של הדר ההורים של נעה אהבו במיוחד, ואז כנראה שהדר חייכה חיוך מלא חורים כי אמא של נעה סיפרה להדר שביום שזה קרה גם לנעה נפלה שן והיא התרגשה מאוד לראות מה פיית השיניים תביא לה.
בערב ישבתי עם הדר על השיעורי בית שלה וניסיתי לתת לה טיפים לתרגילי חיבור וחיסור. לדעתי עשיתי לה יותר נזק, מבינינו ניר הוא החכם עם המספרים. כשהוא חזר הביתה מהסופר אמרתי לו שימשיך עם הדר ואני אפרוק את הקניות שלו במטבח. הוא התיישב ובסבלנות הבלתי נגמרת שלו הם פתרו ביחד תרגיל ועוד תרגיל. אני העמסתי שקיות מהמעלית לשולחן במטבח, ומשם כל דבר למקום שלו. כמובן שיש שקית שלמה מלאה בממתקים. למה הוא קונה לה את הזבל הזה. שפשוט לא יכניס את זה יותר הביתה. נתתי לו את המבט המיוחד, אבל הוא לא שם לב בכלל. שמתי את זה מהר בארון כדי שהדר לא תשים לב.
בלילה דווקא ניר ניסה להתחיל משהו במיטה, אבל עוד כעסתי על הממתקים אז הסתובבתי והלכתי לישון.
מהמשטרה מסרו לשכנים שעדיין לא מצאו את התוקף אבל משערים שהוא הכיר את נעה ושהיא לא פחדה ממנו, כנראה שהוא טוב עם ילדים ושזו לא הפעם הראשונה שלו בבית של הפומרנצים כי הוא ידע להיכנס ולצאת מבלי להשאיר סימן. ואחרי כל זה, הם אמרו שכרגע אין להם חשוד בפרשה אבל שלא נחשוש, הם לגמרי על זה. הם מקווים לפריצת דרך כשנעה תהיה מסוגלת לדבר ולתת תיאור של הדוקר. אצלי התחזקה התחושה שהמשטרה יודעת לתפוס פושעים רק אם אומרים להם מראש מי האשם ספציפית. בית הספר עדיין שולח כיתות לבקר את נעה, וכל השכנים שולחים להורים מגשי אוכל ומציעים בלי הפסקה לעשות כביסה עבורם. הלוואי ומישהו היה מציע לעשות את הכביסה עבורי.
למחרת הדר חזרה עם חדשות מרעישות מבית ספר, "נפלה לי עוד שן!". אני לא מבינה מה היא שמחה, אני לא מבינה איך היא בכלל עדיין לועסת אוכל. יש לה יותר חורים בפה מאשר שיניים. "הפעם אני מבקשת אייפון!" היא הודיעה נחרצות. נראה את ניר יוצא מזה. הוא חזר מהעבודה במצב רוח טוב במיוחד, וכשהדר סיפרה לו על הציפיות שלה מפיית השיניים, הוא חייך והסתכל עלי. אני הסתכלתי עליו בחזרה ומשכתי בכתפיים ב"בעיה שלך".
בלילה הדר שמה שוב את השן במעטפה והניחה מתחת לכרית.
אנחנו נכנסנו למיטה, ושוב ניר ניסה להתחיל משהו. הפעם זרמתי עם זה. הוא ליטף אותי בכל הגוף עם דגש על המקומות הנכונים. "תגיד", אמרתי לו באמצע. "מתי אתה בכלל מספיק לקנות לה מה שהיא רוצה?".
"על מה את מדברת?", המשיך לנשק אותי בצוואר ובכתף.
"את המתנות להדר, על השיניים. איך אתה מספיק לקנות לה את מה שהיא רוצה עד הבוקר?".
הוא עצר והסתכל עלי. "מה זאת אומרת? חשבתי שזו את קונה לה את המתנות".
פתאום שמענו צרחה נוראית מהחדר של הדר.
פתאום שמענו צרחה נוראית מהחדר של הדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה