באמצע חדר, עומד גבר, ומסביב לגבר, שוד ושבר.
"זה כזה חלש להיות חלש" הוא אומר לארבע קירות. "אסור לוותר".
על חתיכות נייר כתובות התחלות שכבר לא יראו אור יום ואפילו לא חושך של מגירה. אין סיבה לכתוב את מה שכבר כתבו, אין טעם לעשות את מה שעשו לפניו. אסור להכנע לבינוניות.
זה קשה לבלוע את העולם. לעבוד בשביל האיש חצי יממה, לשמור על כושר, להתחשבן בבנק ולהצטייד בסופר, שתי ארוחות משפחתיות כל סופ"ש, שעות שינה, אף פעם אין מספיק שעות של שינה, להתנדב, להתחיל, לגמור, לתכנן ולמי בכלל יש זמן לנקות. ביקום מקביל הוא משוטט ברחוב ומתיישב בכל בית קפה, סופג אווירה לוגם נוזלים, מאזין לשברי שיחות ומרכיב מהן פאזל. ביקום הזה הוא רץ לעבודה, רץ בעבודה, רץ מהעבודה, רץ בשביל הבריאות, רץ בשביל להספיק. כל כך הרבה דם ברגליים, פלא שלא נשאר בשביל הלב?
לא לכתוב זה לוותר. לוותר זה להכשל עוד לפני שניסה. להכשל זה להיות חלש. הוא הכיר פעם אנשים חלשים, הם נשארו בפעם. הוא, לא כזה. או לפחות הוא לא היה כזה, עד שהוא התחיל לעשות לעצמו הנחות. בגלל זה הוא חייב לכתוב, להתעקש, לפחות על זה.
מרוב חתיכות נייר כבר לא רואים שולחן, ועדיין אין משהו טוב. אין מוזה. לאן הלכת לו יא מוזה, הלכת והשארת אותו עם הבלוזה. כל החודש הוא היה חולה, יותר מדי פלורוסנט ופחות מדי ריגושים עשו אותו קהה. איך הוא יעניין מישהו כשהוא לא מעניין את עצמו? אולי הפעם הוא ידלג, רק יקשיב מהצד? הוא לא רוצה להתפשר על איכות. כמו כל מסורת לבנטינית, כתיבה עושים באהבה או לא עושים בכלל. הוא רוצה את המילים שלו כמו מיליציה חמושה שלא יודעת פחד ובושה, גסות מאחור ורכות מלפנים. ועכשיו, כל מה שהוא מצליח לכתוב זה מה זה ירוק חי מבחוץ ואדום מת מבפנים?
הוא לא התעקש איתה שתשאר. עם ההיא, הוא אפילו לא דיבר כי בטח יש לה, או שהיא בטח לא תרצה. לבוס הוא אומר רק "כן", למשפחה הוא לא יודע להגיד "לא". הוא גם לא באמת מתנדב כבר, ולשותפה הוא לא אומר כלום על השיערות. אז לפחות, שיכתוב. שישבור שן וינקע אצבע, שלא ילך לישון, שיהיה נאמן לעצמו בדבר אחד בלבד.
אבל זה החורף הזה. זה החושך הזה, זה הקור הזה. אין שום דבר מלא השראה בלהשאר בבית. שום דבר גדול לא קרה כשאנשים נשארו בבתים. לא המחאה בקיץ, לא המלחמה בקיץ, לא הטיול בקיץ. בקיץ, הוא יכתוב כל הזמן. את כל מה שהוא לא מספיק עכשיו, הוא יעשה בקיץ. יהיו לו ים של חוויות רק מללכת לים.
אז הוא יכול לוותר לעצמו ולהיכשל, או שהוא יכול לנסות ולהיכשל.
שתי דרכים יצאו לדרך, שתיהן מועדות לתהום. האחת תהיה הרפתקה והשניה סתם כשלון.
"זה כזה חלש להיות חלש" הוא אומר לארבע קירות. "אסור לוותר".
על חתיכות נייר כתובות התחלות שכבר לא יראו אור יום ואפילו לא חושך של מגירה. אין סיבה לכתוב את מה שכבר כתבו, אין טעם לעשות את מה שעשו לפניו. אסור להכנע לבינוניות.
זה קשה לבלוע את העולם. לעבוד בשביל האיש חצי יממה, לשמור על כושר, להתחשבן בבנק ולהצטייד בסופר, שתי ארוחות משפחתיות כל סופ"ש, שעות שינה, אף פעם אין מספיק שעות של שינה, להתנדב, להתחיל, לגמור, לתכנן ולמי בכלל יש זמן לנקות. ביקום מקביל הוא משוטט ברחוב ומתיישב בכל בית קפה, סופג אווירה לוגם נוזלים, מאזין לשברי שיחות ומרכיב מהן פאזל. ביקום הזה הוא רץ לעבודה, רץ בעבודה, רץ מהעבודה, רץ בשביל הבריאות, רץ בשביל להספיק. כל כך הרבה דם ברגליים, פלא שלא נשאר בשביל הלב?
לא לכתוב זה לוותר. לוותר זה להכשל עוד לפני שניסה. להכשל זה להיות חלש. הוא הכיר פעם אנשים חלשים, הם נשארו בפעם. הוא, לא כזה. או לפחות הוא לא היה כזה, עד שהוא התחיל לעשות לעצמו הנחות. בגלל זה הוא חייב לכתוב, להתעקש, לפחות על זה.
מרוב חתיכות נייר כבר לא רואים שולחן, ועדיין אין משהו טוב. אין מוזה. לאן הלכת לו יא מוזה, הלכת והשארת אותו עם הבלוזה. כל החודש הוא היה חולה, יותר מדי פלורוסנט ופחות מדי ריגושים עשו אותו קהה. איך הוא יעניין מישהו כשהוא לא מעניין את עצמו? אולי הפעם הוא ידלג, רק יקשיב מהצד? הוא לא רוצה להתפשר על איכות. כמו כל מסורת לבנטינית, כתיבה עושים באהבה או לא עושים בכלל. הוא רוצה את המילים שלו כמו מיליציה חמושה שלא יודעת פחד ובושה, גסות מאחור ורכות מלפנים. ועכשיו, כל מה שהוא מצליח לכתוב זה מה זה ירוק חי מבחוץ ואדום מת מבפנים?
הוא לא התעקש איתה שתשאר. עם ההיא, הוא אפילו לא דיבר כי בטח יש לה, או שהיא בטח לא תרצה. לבוס הוא אומר רק "כן", למשפחה הוא לא יודע להגיד "לא". הוא גם לא באמת מתנדב כבר, ולשותפה הוא לא אומר כלום על השיערות. אז לפחות, שיכתוב. שישבור שן וינקע אצבע, שלא ילך לישון, שיהיה נאמן לעצמו בדבר אחד בלבד.
אבל זה החורף הזה. זה החושך הזה, זה הקור הזה. אין שום דבר מלא השראה בלהשאר בבית. שום דבר גדול לא קרה כשאנשים נשארו בבתים. לא המחאה בקיץ, לא המלחמה בקיץ, לא הטיול בקיץ. בקיץ, הוא יכתוב כל הזמן. את כל מה שהוא לא מספיק עכשיו, הוא יעשה בקיץ. יהיו לו ים של חוויות רק מללכת לים.
אז הוא יכול לוותר לעצמו ולהיכשל, או שהוא יכול לנסות ולהיכשל.
שתי דרכים יצאו לדרך, שתיהן מועדות לתהום. האחת תהיה הרפתקה והשניה סתם כשלון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה