שבוע שעבר //

שבוע שעבר יצאתי מהבית ועליתי על קו חמש. ירדתי בכיכר מילאנו והלכתי צפונה עד הגשר שהיא אהבה שמעל הנהר שהיא אהבה בלית ברירה, כי זה לא שיש נהר אחר. מסתבר שלא הייתי הראשון שרצה להחזיר את המפתחות באותו יום, לפני כבר היה תור של כמה אנשים. אמצע אוגוסט בירקון, שימשי ולח, ואפילו לקצת צל לא יכלו לדאוג. אפשר למות פה. שלט גדול מגלה שכך נקרא המקום. עד שהגיע תורי, הפקידה אמרה שאני צריך לשלם קודם בבנק הדואר את עלות פינוי הגופה שלי, להוציא מהעירייה אישור שאין לי חובות, ולהביא תעודת יושר מהמשטרה, כי אם אתה לא אדם ישר אז אסור לך למות, משום שאז זה כמו הוצאה להורג והרי מאז אייכמן ביטלו את הגאג הזה. ואני, אפילו את הקבלה של האוטובוס רוקנתי מהכיס, כי מי טובע בנהר עם חפצים בכיסים? התרגלתי להסתובב עם כיסים מלאים בשטויות כמו קבלות וכרטיסי ביקור ועטיפה של חטיף. היא הייתה צוחקת עלי שכל הפריטים יחד מציירים תמונה של היכן הייתי ומה עשיתי היום. והיום, אם הייתי מתאבד עם כיסים ריקים, מעניין איזה תמונה הייתה עולה לה.

מבואס אך לא מיואש ניסיתי לחשוב איך אשים לזה קץ. חזרתי הביתה. קראתי בפורום אנימה ומנגה שהדרך הכי טובה להתאבד כשכולם בבית הספר צוחקים עליך כי אתה אוהב דמויות עם שיער סגול, זה לשתות אקונומיקה מהשירותים. חומרי הניקוי נגמרו שלושה חודשים אחרי שהיא עזבה, ואז פשוט הפסקתי לנקות. ידעתי שאסמיק כשאבקש מהשכנים כוס אקונומיקה והם יסתכלו עלי במבט מוזר, ואני אחשוב שהם יודעים למה אני רוצה כוס אקונומיקה, אז ירדתי אל הסופר ברחוב המקביל. הקופאית הודיעה לי במבטא חצי רוסי חצי ערבי, שהיא צריכה הוכחה שאני מעל גיל 18 כי אסור למכור את זה לקטינים. עם כיסים בלי מסמכים, אמרתי לה שהייתי בשטחים והייתי בנפאל ואפילו באוניברסיטה הייתי. והתחלתי לעבוד בעבודה של גדולים, ושאז הכרתי אותה באיזה ערב, ואז היה טוב, ואז היה רע, ובגללה הלכתי לגשר, וגם שם היו חסרים לי מסמכים כדי למות, ואם היא יכולה, בבקשה, לתת לי את המזור שנפשי צריכה? לפעמים כשמנהל לא נמצא אני לא עוצרת, אמרה במבטא, אבל מנהל בדיוק שתי קופות מאחוריך ואני, לא מסתבכת עם מנהל. בשלב הזה הסתלקתי משם אחוז תחושת כישלון ושאפילו למות אני לא מצליח. עם ידים בכיסים יצאתי לחום התל אביבי שהכין אותי לחום הכבשן אליו אני הולך. בבית הרסתי קולב מתכת בלדחוף אותו לשטקר, שכחתי שניתקו את החשמל. היא תמיד הייתה טובה עם הניירת ואני טוב בלבשל, אז איכשהוא זה הסתדר ואני עכשיו לא מסתדר בלעדיה.

אם אני לא מצליח להמית את הגוף, אגמור את המוח ואת הנפש. הלכתי לחנות גראס רפואי ושם תחקר אותי רופא ובדק את נסיבות חיי ואיך, ולמה. הוא פסק שהוא מצטער אבל מריחואנה מיועדת לאנשים עם מחלות סופניות, ולרצות להתאבד זה לא סופני, הרבה אנשים שרצו למות עדיין מסתובבים חיים שנים אחרי. ובכלל המדע לא מצא קשר בין רצון למות ותמותה בפועל, שכן יש הרבה אנשים שרוצים דווקא לחיות אבל לא מצליחים.

קניתי פטריות מהבחור הנורמלי לחלוטין שעמד מחוץ לחנות ונהנה משארית פירות הרגולוציה. בלעתי את כולן בבית, נכנסתי לסרט, אכלתי סרט, חייתי בסרט. לא חשבתי על הפעם ההיא בצימר הדו קומתי כשהיא שכבה על השטיח השחור בקומה הראשונה מחזיקה כוס יין ליד האח הכבוי והמיותר ממילא, ואני הייתי בקומה השנייה מצלם אותה מגבוה, מביטה אלי עם חיוך. מהזווית הזו ראו כמה היא יפה, וכמה נמשים, ואפילו מחשוף קטן. העיניים שלה מסרו לצופה שהיא כאן, וכאן טוב לה. למרות שיכול להיות שרק אני הבנתי את זה כי אני הכרתי אותה הכי טוב מכולם. ולא חשבתי עליה פעם אחת. גם לא כמה אהבתי שהיא לבשה את חולצת הלהקה שלי, זו עם צווארון וי המוגזם. כשאני הייתי לובש אותה היו מבצבצות לי שיערות מהחזה, כשהיא לבשה אותה לא ביצבצו שיערות, אבל לא רק בגלל זה אהבתי אותה. יום או יומיים לא חשבתי עליה, הרופאים לא ממש בטוחים כמה זמן לא הייתי, אבל מזל שהאמבולנס הגיע מהר. רוקנו לי את הקיבה, הזריקו לי חומרים, ולבסוף, יצאתי מזה בסדר. כשהתעוררתי הסתכלתי על הרופא ואמרתי לו, דוקטור, אתה הורג אותי.

ואז בבית ישבתי עצוב, כי מה כבר נשאר לבן אדם. היא לקחה הכל איתה, גם את הרצון לקחת חלק בעולם הזה. ולפתע הברקה, תמיד הייתי טוב במצבי לחץ. אם אני לא מצליח לאבד את הגוף ואת הנפש, אני אהרוג את הלב. כמו ברומא של פעם, אפלח את ליבי עם יתד עד שלא עוד. אז נכנסתי לפרופיל שלה והסתכלתי שוב על התמונה ההיא מהצימר, שהיא מצולמת מלמעלה. דקירה. תוהה אם מי שצילם אותה מבין מה העיניים שלה מספרות לו. בהיתי בתמונה וניסיתי להרגיש איך זה להיות איתה שם. אם זה ממלא אותי גאווה שהיא נותנת לי להביט עליה מלמעלה, אם אני זוהר מאושר שהיא בחרה לבלות ככה במחיצתי, אם אני מבין איזה מזל נפל בחלקי. דקירה דקירה. הכאב בלב ממלא אותי באדום אדום. דיפדפתי למטה לתמונה שהיא לובשת את חולצת הלהקה. בנשימה חנוקה הסתכלתי על הצווארון ולא ביצבצו לה משם שיערות. אני מעולם לא הייתי בעניין של חולצות להקה, וגם היא. בספק עם מי שהיא איתו מבין כמה החולצה הזו יותר יפה עליה מאשר עליו. שיערות החזה שלי לא מגינות על הלב שמנסה למלא מטרה בגוף חסר תכלית, ומסביבי נוזל חיי מותיר את גופי ריק. הוא מבין בכלל איך היא מצפה לו? הוא מבין בכלל כמה הוא צריך את האור שהיא מכניסה? תמיד חשבתי שהם ייפרדו, לא ציפיתי שהם יחזיקו כל כך הרבה זמן. לי היא תמיד אמרה שבחיים לא הייתה לה כזו תקשורת מעולה עם מישהו. הוא בטוח לא מבין אותה. הלב מנסה להזרים את הדם לגוף, אבל הוא רק נדחף החוצה מבעד לקרעים. ידעתי מהי התמונה הבאה, הרגע שבו הם מתנשקים תוך כדי שהיא מחזיקה את המצלמה. ורואים את ההוא, ורואים אותה, ורואים את המבט שלה אל ההוא, ואת הראשים שלהם יוצרים לב שמתחבר לאחד בשפתיים. והלב שלי נדם.

ידעתי מה מחכה לי כי שבוע שעבר פתחתי את המחשב וראיתי שהיא העלתה את התמונה הזו עם ההוא החדש. ההוא שהוא לא אני. שבוע שעבר ניסיתי למות. היום הצלחתי.