1.
עוד גרירה עם האצבע על המסך. ועוד גרירה. בזו אחר זו עולות תמונות מערב החג שנה שעברה. אמא שלה עם פרצוף מריר ומסביבה הנכדות, אמא שלה עם פרצוף מריר ולידה הפיליפינית. אמא שלה בחיים לא הייתה מרוצה מכלום. בחג ההוא האוכל לא היה לה טעים, את הברכות קראו מהר מדי, ולאף אחד לא הייתה סבלנות להקשיב לכמה רע לה. עוד גרירה, עוד תמונה.
מהבית חולים כבר אין תמונות, אבל כל אצבע שגוררת תמונה במסך, גוררת תמונה בראש. את אמא שלה לוקחת הפוגה מהפרצוף החמוץ, מניחה עליה יד על הראש ומנשקת אותה, והיא עצמה בוכה ליד מיטת הבית חולים וצועקת "אמא, אמא" בניגון שכבר נכחד.
היא מניחה את הטאבלט על השידה לידה. החורף כבר נגמר, והאביב מתבשל לקיץ, והיא עדיין לא יכולה לישון מבלי לראות את אמא שלה קודם. היא בודקת את הטלפון לראות אולי בטעות מישהו מהילדים נזכר להתעניין בה, לפחות הודעה, על שיחות היא כבר וויתרה. מעניין אם מישהו מהם יתרגש כשהיא תניח לו יד על הראש, אם מישהו מהם לא יוכל להירדם מבלי לראות אותה.
היא מניחה גם את הטלפון ליד הטאבלט, מתהפכת לצד שני ומנסה להירדם.
2.
כשעברנו לגור ביחד החלטנו לא להכניס טלוויזיה לחדר שינה. אבל אז הגיעו הילדים ומצאנו את עצמו נרדמים בסלון מול הטלויזיה, לא הרבה אחרי שהשכבנו את הקטנים. כתמי הרוק שלנו על הספה התחילו להצטבר. כששיפצנו את הבית כבר נכנענו סופית והוספנו טלוויזיה מול המיטה. בנתיים הקטנים נהיו בינוניים עם דגש על שעות שינה עצמאיות, וסקס אנחנו עושים רק בחגים ומועדים לשמחה, והטלוויזיה נהייתה הצלע השלישית בחדר שינה שלנו.
היא כבר נרדמה, אפשר לשמוע בבירור. אני מרשה לעצמי להעביר לערוץ הספורט. שידור חוזר של בארסה מאתמול. השדרנים הספרדיים עם ההתלהבות המוגזמת שלהם מכל מהלך הרעישו לה יותר מדי, והיא התהפכה לצד שני. מחצית ראשונה וכבר יש שלושה כרטיסים צהובים.
בהתחלה זה הרגיש לי כמו כניעה. מזוג צעיר שלא יכול להוריד את הידיים אחד מהשניה, לעגלות תינוק ומשאבות חלב, ואז איבחונים לקשב וריכוז ופעילויות של מועצת התלמידים, ובעיקר, לגמור את היום בתשע בערב. על המסך השופט מוציא כרטיס אדום ושורק לפנדל. היום אני יודע שלא נכנעתי, הוכנעתי. זה שונה. כמו שהייתי ילד ולא הבנתי למה אנשים מתים, והיום אני מבין. פעם לא הבנתי למה אחרי גיל שלושים אנשים נרקבים, והיום אני מבין. והאמת שאני בסדר גמור עם זה. העיניים שלי נעצמות ואני נרדם בלי לדעת איך נגמר הפנדל.
3.
דווקא ברעש של הפן אני מוצאת שקט. הוא מצליח להתגבר על הקולות שלי עד שהם מוותרים, ואז משתררת אצלי בראש דממה. אני מרוכזת רק בתנועה של המסרק ביד אחת והפן ביד שניה.
הברשות ארוכות, להפריד כמה שיותר שיערות כדי שהמים לא ישרדו את הפן ממרחק כזה. עוד, ועוד. גלי החום שמציפים את הקרקפת מזכירים לי ליטופים חמים שקיבלתי פעם. אהבתי אותם יותר ככל שהם ליטפו אותי יותר.
אני נעמדת מול המראה. בתנועות מעגליות אני מושחת את הפנים שלי בקרם, כי זה כבר זמן מה שהעור שלי מנסה להתקרב לרצפה. זה נהיה קשה יותר ויותר לזכות בליטופים חמים, ועור נפול לא יעזור לי. אחרי שאני מסיימת למרוח את הפנים, אני לוקחת קרם אחר ומורחת על הידיים. זה יותר קל ודורש פחות תשומת לב, והגעגועים לליטופים מתגברים. אני זוכרת גם ליטופים חמים על הזרועות, ליטופים שמתחילים בצוואר ונגמרים בקצות האצבעות. היום מישהו שלח לי הודעה בפייס וכתב שהוא ישמח להכיר. אני מרגישה שאני עובדת בלהכיר. אני רוצה להכיר פעם אחת, וזהו.
אחרי שהכל נמרח ונמשך, אני מכבה את האור ומחכה דקה בחושך עד שהכל יתייבש. אני מנסה לחשוב מה יש לי מחר אבל נראה לי שלא מתוכנן יותר מדי. אני צריכה לזכור לקחת את המטריה מחר ולעבור בסופר פארם בדרך חזרה בשביל קרם רגליים. אני נכנסת למיטה. השיער שלי יבש ואפילו קצת קריר, אין זכר לליטופים חמים.
מחר אני אענה לו שגם אני אשמח להכיר.
עוד גרירה עם האצבע על המסך. ועוד גרירה. בזו אחר זו עולות תמונות מערב החג שנה שעברה. אמא שלה עם פרצוף מריר ומסביבה הנכדות, אמא שלה עם פרצוף מריר ולידה הפיליפינית. אמא שלה בחיים לא הייתה מרוצה מכלום. בחג ההוא האוכל לא היה לה טעים, את הברכות קראו מהר מדי, ולאף אחד לא הייתה סבלנות להקשיב לכמה רע לה. עוד גרירה, עוד תמונה.
מהבית חולים כבר אין תמונות, אבל כל אצבע שגוררת תמונה במסך, גוררת תמונה בראש. את אמא שלה לוקחת הפוגה מהפרצוף החמוץ, מניחה עליה יד על הראש ומנשקת אותה, והיא עצמה בוכה ליד מיטת הבית חולים וצועקת "אמא, אמא" בניגון שכבר נכחד.
היא מניחה את הטאבלט על השידה לידה. החורף כבר נגמר, והאביב מתבשל לקיץ, והיא עדיין לא יכולה לישון מבלי לראות את אמא שלה קודם. היא בודקת את הטלפון לראות אולי בטעות מישהו מהילדים נזכר להתעניין בה, לפחות הודעה, על שיחות היא כבר וויתרה. מעניין אם מישהו מהם יתרגש כשהיא תניח לו יד על הראש, אם מישהו מהם לא יוכל להירדם מבלי לראות אותה.
היא מניחה גם את הטלפון ליד הטאבלט, מתהפכת לצד שני ומנסה להירדם.
2.
כשעברנו לגור ביחד החלטנו לא להכניס טלוויזיה לחדר שינה. אבל אז הגיעו הילדים ומצאנו את עצמו נרדמים בסלון מול הטלויזיה, לא הרבה אחרי שהשכבנו את הקטנים. כתמי הרוק שלנו על הספה התחילו להצטבר. כששיפצנו את הבית כבר נכנענו סופית והוספנו טלוויזיה מול המיטה. בנתיים הקטנים נהיו בינוניים עם דגש על שעות שינה עצמאיות, וסקס אנחנו עושים רק בחגים ומועדים לשמחה, והטלוויזיה נהייתה הצלע השלישית בחדר שינה שלנו.
היא כבר נרדמה, אפשר לשמוע בבירור. אני מרשה לעצמי להעביר לערוץ הספורט. שידור חוזר של בארסה מאתמול. השדרנים הספרדיים עם ההתלהבות המוגזמת שלהם מכל מהלך הרעישו לה יותר מדי, והיא התהפכה לצד שני. מחצית ראשונה וכבר יש שלושה כרטיסים צהובים.
בהתחלה זה הרגיש לי כמו כניעה. מזוג צעיר שלא יכול להוריד את הידיים אחד מהשניה, לעגלות תינוק ומשאבות חלב, ואז איבחונים לקשב וריכוז ופעילויות של מועצת התלמידים, ובעיקר, לגמור את היום בתשע בערב. על המסך השופט מוציא כרטיס אדום ושורק לפנדל. היום אני יודע שלא נכנעתי, הוכנעתי. זה שונה. כמו שהייתי ילד ולא הבנתי למה אנשים מתים, והיום אני מבין. פעם לא הבנתי למה אחרי גיל שלושים אנשים נרקבים, והיום אני מבין. והאמת שאני בסדר גמור עם זה. העיניים שלי נעצמות ואני נרדם בלי לדעת איך נגמר הפנדל.
3.
דווקא ברעש של הפן אני מוצאת שקט. הוא מצליח להתגבר על הקולות שלי עד שהם מוותרים, ואז משתררת אצלי בראש דממה. אני מרוכזת רק בתנועה של המסרק ביד אחת והפן ביד שניה.
הברשות ארוכות, להפריד כמה שיותר שיערות כדי שהמים לא ישרדו את הפן ממרחק כזה. עוד, ועוד. גלי החום שמציפים את הקרקפת מזכירים לי ליטופים חמים שקיבלתי פעם. אהבתי אותם יותר ככל שהם ליטפו אותי יותר.
אני נעמדת מול המראה. בתנועות מעגליות אני מושחת את הפנים שלי בקרם, כי זה כבר זמן מה שהעור שלי מנסה להתקרב לרצפה. זה נהיה קשה יותר ויותר לזכות בליטופים חמים, ועור נפול לא יעזור לי. אחרי שאני מסיימת למרוח את הפנים, אני לוקחת קרם אחר ומורחת על הידיים. זה יותר קל ודורש פחות תשומת לב, והגעגועים לליטופים מתגברים. אני זוכרת גם ליטופים חמים על הזרועות, ליטופים שמתחילים בצוואר ונגמרים בקצות האצבעות. היום מישהו שלח לי הודעה בפייס וכתב שהוא ישמח להכיר. אני מרגישה שאני עובדת בלהכיר. אני רוצה להכיר פעם אחת, וזהו.
אחרי שהכל נמרח ונמשך, אני מכבה את האור ומחכה דקה בחושך עד שהכל יתייבש. אני מנסה לחשוב מה יש לי מחר אבל נראה לי שלא מתוכנן יותר מדי. אני צריכה לזכור לקחת את המטריה מחר ולעבור בסופר פארם בדרך חזרה בשביל קרם רגליים. אני נכנסת למיטה. השיער שלי יבש ואפילו קצת קריר, אין זכר לליטופים חמים.
מחר אני אענה לו שגם אני אשמח להכיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה