משחקי מחשב //

ושוב. ושוב ושוב ושוב.
אחרי שהוא גמר הוא נשאר בתוכי, מתנשף. כל כובד משקלו קרס עלי, כאילו נפלטו ממנו הכוחות להחזיק את עצמו. הוא הניח את הלחי על הכתף שלי, עם הפנים ממני והלאה. ליטפתי את הגב שלו בזהירות, כמו ליטופים של פעם ראשונה, משב אחד קדימה בהיסוס ושניים אחורה בביטחון. אני מסתכלת על התקרה בחדר שלו, והיא מסתכלת עלי בחזרה. בכל זאת, אנחנו לא מכירות מהיום.

"תגידי לי כשאת נחנקת" הוא אמר. צחקתי ואמרתי ש"אני בסדר". אני לא נושמת כבר כמה דקות וזולגים ממני דברים, אבל אני לא רוצה שהוא יצא, אני לא רוצה שהוא יזוז. אני לא רוצה שהוא יגיד משהו מצחיק כהכנה לשגרה, אני לא רוצה שהוא יסתובב אלי עם מבט קר. אני מרגישה את הלב שלו פועם, וגם בלי להסתכל אני יודעת שהוא סמוק בלחיים ושהחזה שלו אדום מהמאמץ. אני מרגישה אותו מתכווץ ואיך כולו נרגע ומתמסר. הנשימות שלו חוזרות להתארך.

הוא מסובב את הראש אלי, והלב שלי נדרך כמו קפיץ. אני לא רואה את העיניים שלו, אבל הוא מנשק לי את הכתף, את הצוואר. הקפיץ נרפה קצת. "אני יכול להישאר בתוכך לנצח". זה גרם לי לחייך, ונישקתי לו את האוזן. "אתה יכול", וכבר התחרטתי שאמרתי את זה. הוא שוב הפנה את הראש ממני והלאה, כאילו חש את הסכנה המתקרבת ורץ להתחבא מאחורי חומה. הדממה נמשכת כשהוא מושך את עצמו החוצה ומנקה את עצמו. הוא מושיט לי גם, והולך למקלחת ערום, בקור.

אני שומעת אותו מצחצח שיניים, ומנסה להריח את הנשימות שלי כדי להחליט אם גם אני צריכה. בסוף הוא חוזר למיטה והגוף שלו חם והוא שולח זרוע חמה לבטן שלי, ואני מוותרת. הוא מקרב אותי ומהדק את הגוף שלי אליו. עם כף היד שלו הוא מעסה את הגב בגסות כדי לחמם אותי ולפעמים תופס איזה שריר או גיד. הוא לא משאיר לי עצם אחת במקום. הנשימות שלו, רעננות וחמות, גורמות לי להרגיש מוזנחת ועצלה. הוא לא מפסיק לזוז כנגדי, ללטף אותי, לתפוס בי. הוא ימשיך לפלוט חום עד שכבר יהיה לו חם מדי מתחת לפוך, ובלי לחשוב פעמיים הוא יוריד מעלינו את השמיכה ויקפיא אותי שוב. הוא יגיד משהו מצחיק על זה שחם כאן כמו בקרמטוריום, אני אצמד אליו כדי לספוג חום ואנסה לשרוד.

אני מסתכלת עליו. אני מסתכלת לו בעיניים, מנסה לראות שם סימן. מסתכלת על הפנים שלו שנשארות חתומות. אני מסתכלת עליו עוד, משפילה מבט ומסתכלת שוב ושוב ושוב. הוא מסתכל עלי בחזרה, ולא אומר כלום. הוא כבר לא זז, ולא מלטף. הוא תוקע עיניים בשפתיים שלי, וממתין, נזהר מלהעיר את הדוב משנתו. אני יודעת שאני צריכה להגיד עכשיו, מהר, לפני שהוא יסחוף אותי לשיחה אקראית, לפני שהוא אומר משהו שנון, לפני שהוא משתמש במילים כדי להאיר את החדר באור גדול, עד שתעלה השמש והוא יוכל לסיים את תפקידו.

אני לוחשת את שמו, והוא מהמהם "מממ?" רך וצנוע, מנסה לשמור על קלילות. אני לא כל כך יודעת איך להמשיך אז אני שותקת.

אני מסתכלת עליו, מסתכלת לו אל תוך העיניים. אני כבר לא מחפשת שם סימן, אני רק רוצה שהוא יסתכל פנימה ויראה אותי. אני רוצה שהוא ישלוף את המחשבות מהראש שלי ויגיד אותם יותר טוב ממה שאני אצליח אי פעם להגיד. הפנים שלו חתומות והוא אפילו לא ממצמץ, לא מסגיר דבר. אני לוחשת שוב את שמו, והוא אומר "מה?". הקפיץ שלי נדרך.

"אני לא מבינה", אני אומרת לו. "מה?" הוא יענה בצימצום.

"איך זו לא אהבה?", אני אשאל.
הוא יגיד שהוא "בן אדם כזה, חם, אוהב. אם יקשרו אותי לתמרור לכמה שעות אני אפתח גם איתו אינטימיות. אני ככה עם כולם. כשאני באמת אוהב, אני יודע את זה". 

הוא תמיד יודע איך להגיד דברים שמרגישים הגיונים עכשיו, אבל מחר זה ישמע לי כמו שק דימויים עטופים במריחות.

"אבל למה?", אני אקשה. "למה מה?" הוא יתמם.

"למה אתה לא אוהב אותי?". הוא לא עונה, והקפיץ שלי נדרך. הוא מלטף את הפנים שלי, מנסה לרכך עם הידיים את המכות של הלב.

"אני לא-לא אוהב אותך", הוא יתחיל לטפס במעלה הבור. "אני אוהב אותך, אבל לא עד הסוף. אני לא יודע למה. את יפה, את חכמה, את מדהימה. כיף לי להיות איתך. אבל אני לא שלם עם זה. אין לי את האמונה שאני עושה את הדבר הנכון. אני תמיד יודע מתי אני עושה את הדבר הנכון, והפעם אין לי את זה".

"אבל", איזה מפגרת. למה אני ממשיכה? "איך אתה יכול לדעת אם לא ניסית ברצינות? איך אתה יכול להיות בטוח אם לא נתת לזה צ'אנס?"

"המצב שלנו מסובך גם ככה...הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לעשות, זה לנסות, לגלות עוד כמה חודשים שזה לא עובד, ואז להמשיך בחיים שלנו. רוב הזוגות שמתחילים בביטחון, נפרדים בסוף, אז מה הסיכויים שלנו להצליח כשאנחנו בכלל לא בטוחים? אני מנסה להיות ריאלי כאן, למזער נזקים".

אני מסתכלת לו בעיניים, והעיניים שלו אטומות וזה מכאיב לי. אני גם לא רוצה שהוא ימשיך לדבר, כי זה מכאיב עוד יותר.
כמו במשחק מחשב אני מרגישה שאני נכשלת באותו שלב, שוב ושוב ושוב. ומחר בבוקר הוא יקום וילך, ובערב הוא ישוב, ושוב ושוב ושוב.