התנתקות //

"אין למי להצביע", אמרה לי הזקנה בתחנה. היא לא נותנת לאוזניות שהתמקמו עמוק בתוך האוזניים שלי, לעצור מבעדה לפתוח בשיחה. אני מוריד רק אוזניה אחת, כי אני מפחד להתחייב, ושואל אותה "מה?". היא אומרת "אין למי להצביע", ואני נותן את התשובה הכי טובה בעולם.
התשובה הכי טובה בעולם הגיעה אלי אחרי שנים של פיתוח ומחקר, ניסוי וטעייה, תשובה שהיא סתומה וחביבה במקומות הנכונים.
"ראית מה זה?", אני אומר. עד היום רק נהגי מוניות, קשישים בתור לרופא ואנשים אקראיים ברחוב, זכו לקבל את דבר התורה שלי, אבל היום אני מרגיש נדיב.

"כולם אותו חרא", היא ממשיכה. "אני כבר ארבעים שנה מצביעה ליכוד. ומה יצא לי?".
הבחורה היפה עם משקפי הראייה הסתכלה עלינו ולדעתי היא גם שמעה את דברי ההגות, כי אולי היא לא רואה טוב, אבל לא ראיתי שום מכשיר שמיעה, ולא רציתי לצאת סנוב לידה, היא קצת הזכירה לי את החברה שלי לשעבר. אז אמרתי לאישה, "זה נכון". אותי לימדו שכל שיחה סופה למות אם לא מכניסים דלק חדש, ואני לשיחה הזו לא מכניס גפרור. אבל כנראה שהאישה הזו עובדת על הייבריד כי היא ממשיכה. "ואת כל זה בשביל מה אנחנו עושים? בשבילכם, בחורים צעירים, חכמים, עובדים שם בהיי טק, טכנולוגיה. שילכו קיבינימאט כל הפוליטיקאים".

באוזן אחת שלי עדיין יש ראפר אמריקאי שחור שכועס על המשטרה שמתנכלת לו, והוא רק שה תמים, ובאוזן אחרת שלי קשישה שכועסת על המנהיגים המקומיים כאן במזרח התיכון. והיא, שה תמים, מצביעה להם כל פעם. אני חושב בקדחתנות איך מצד אחד לזכות בנקודות זכות עם זאת שדומה לחברה שלי לשעבר, ומצד שני להדביר את השיחה המייגעת. זו לא רק השעה, זו לא הסיטואציה, זה לא התכנים הבינוניים, זה בעיקר תחושת האפסות. אשכרה הכל זה מלמעלה. הנה קם לו בן אדם, רוצה להגיע לעבודה, לשקוע עוד קצת בעצמו ומה שנשאר לו מהשינה, והנה קם לו הגורל, פורס מאז'ור, אצבע אלוהים, להכניס אותו לדיון עקר ותובעני בין אם הוא רוצה או לא. מה היה קורה אם הייתי קם דקה אחת יותר מאוחר? מה היה קורה אם לא הייתי מחליף שלוש חולצות לפני שיצאתי? מה אם לא הייתי מוריד את הזבל? אז כל זה לא היה קורה? אולי הייתי מתחיל לדבר דווקא עם זו שדומה-ל? אולי הייתי שואל אותה למי היא מצביעה, לא כי זה אכפת לי, מבחינתי משאל עם זה פשוט דרך אחת למשגל עם, ואולי שנינו היינו מגלים שאנחנו לא מצביעים לאותם אנשים, והרי שוני זה הבסיס ליצירה פורה, ואם אני פורה והיא פאר היצירה זה נשמע לי כמו זוגיות שנועדה להצלחה.

"צודקת", אני אומר ומהנהן. מאגר התשובות לשעת חירום שלי מתחיל להידלדל, ולא נראה לי שאני עושה רושם כלשהו על זו שדומה. היא גם לא באמת דומה, בשלב הזה, כל בחורה עם משקפי ראיה מזכירה לי את חברה שלי לשעבר. זו התקדמות יפה, עד לפני כמה שבועות כל בחורה הזכירה לי את חברה שלי לשעבר, וכמה שבועות לפני זה פשוט כל דבר הזכיר לי אותה. את האישה הקשישה שמחכה לאוטובוס, זה לא מעניין מי מזכיר לי את מי, אבל זה מאוד מעניין אותה שאני מגלה עניין בה. מסתבר שזה מה שעשיתי עד כה, התעניינתי. "לוקחים לי מיסים, ביטוח לאומי, מה נשאר לי תגיד לי? אני לא צעירה, איך עושים ככה למבוגרים? יאללה שילכו כולם, ההוא יש לו וילה בקיסריה, ההוא במגדלים, ואני מה?".

"ככה זה", אני מפטיר. עכשיו זהו, אם השיחה תמשיך אני אבוד, אין לי יותר תשובות סתמיות. איפה האוטובוס הזה כבר? למה הוא מתעכב? ולמה זו שדומה-ל לא אומרת משהו? שתזיז שריר, שתזרוק לי מבט שהיא מבינה את הסיטואציה שנקלעתי אליה, שתזרוק מילה טובה על איך שאני מתמודד עם הלחץ, משהו, רבאק. בן אדם עושה פה מצוות לגיל הזהב.
אין, אנשים בתל אביב יכולים להיות כל כך מנותקים.

אכילת ראשים //

"נוחי, תסגור את הדלת, קר מאוד".
"אני אסגור כשאני אכנס, רק דקה".
"נו אני קופאת פה". איריס פנתה לגילה והמשיכה, "הוא אף פעם לא מקשיב".

גילה לא הגיבה, אבל בעלה נחלץ לעזרת קולגה למין הגברי ואמר "אל תגזימו, נעים בחוץ, רק דקה והוא סוגר". עכשיו גילה כבר הייתה מוכרחה להגיד משהו כי יש פה עימות חזיתי נגד המלקטות. "אתה אל תתערב! כל הזמן אתה מתערב בעניינים לא שלך. היא קר לה אז היא ביקשה, מה קרה?".
"אני לא מתערב", ענה בעלה. "מה את קופצת, כולה קצת רוח".
נוחי נהנה מהמהומה שהתפתחה ושאף מהסיגריה. הוא יודע שבכל רגע הוא יכול להיכנס פנימה ולסגור את הדלת ואיתה את הוויכוח.

רותי, החדשה של אבנר, ניסתה להרגיע ואמרה "די די, אתם תעירו את הקטן".
גילה, שגם ככה כל הזמן אומרת שגם ככה אף אחד לא אוהב את רותי, ניצלה את ההזדמנות לדקור ואמרה "נו אבל מה נעשה? נקפא פה כדי לא להעיר את התינוק? אז הוא יתעורר, מה כבר יקרה".
אבנר, שנחלץ לעזרת, אמר "מה מה יקרה, אחרי זה את תנסי להרדים אותו? אם הוא לא ישן עכשיו הוא יהיה שפוך בדרך חזרה".
"בדיוק!" הצטרפה רותי לגיבוי, והבהירה לכולם שלמרות שהיא חדשה פה, הם הפאוור-קאפל האמיתי כאן.

נוחי שהיה עדיין בחוץ, כבר לא שומע כמו פעם, ובטח שלא שמע עכשיו את מה שאבנר אמר, והגיע לבדו לכדי החלטה שצריך להגן על הדור הבא. "חבר'ה, בואו נירגע, יש ילדים ישנים".
איריס לא סובלת שנוחי חסר התחשבות, לא שומע טוב וחוזר על מה שאמרו. עכשיו כבר הווליום עלה, והיא ירתה לכיוונו "נוחי! תכנס עכשיו בבקשה!". רותי של אבנר לא אמרה כלום אבל מאוד שמחה לראות זוגיות של אחרים מתפוררת לנגד עיניה.

הגרוע מכל קרה, והקטן התעורר. גילה אמרה "אוי תראו מה עשיתם עכשיו". גילה ואיריס רצו לחדר לנסות להרגיע את הקטן. נוחי, שהרגיש שעכשיו זה כבר זמן טוב להיכנס חזרה, נכנס חזרה.
אבנר, הפאוור-קאפל של רותי, בדרך כלל לא יעמוד כנגד חבריו הציידים, אבל בזכות רותי הוא נהיה זורם עם החיים ואוכל זרעי צ'יה ושייק ספירולינה ואפילו הפסיק לעשן, ועכשיו הוא לא יכול לסבול ריח של סיגריות, אז הוא אמר לנוחי "אוי נוחי, איזה סירחון מהסיגריה, אי אפשר לנשום".
נוחי חייך חיוך מרוצה.

גילה ואיריס חזרו מניסיונות ההרדמה, וריח הסיגריות הטריד גם אותן. "נוחי, ממש הגזמת! תפתח את הדלת שיתאוורר קצת", אמרה איריס.
"אה, עכשיו לא קר לך?" אמר נוחי.
גילה החליטה לעשות את הדבר הנכון והבוגר ולסכם את האירוע: "גם מקפיא אותנו, מעיר את התינוק ומסריח את כל הבית".
בעלה של גילה, סירב לעמוד מהצד נוכח רצח האופי ואמר "גילה, גילה, תירגעי. לא קרה כלום".
"אתה אל תתערב", גילה העמידה אותו במקומו.
"אני אתערב במה שאני רוצה! אל תגידי לי לא להתערב".



איריס לקחה יוזמה ובלית ברירה פתחה את הדלת. היא וגילה יצאו החוצה לקור, כשנוחי, אבנר, רותי ובעלה של גילה, נושמים אוויר סיגריות.
רותי שמחה ששבוע הבא כולם נפגשים אצלם, אולי הם יירגעו קצת אחרי תבשיל טבעוני שהיא למדה להכין מהאינדיאנים בבוליביה.

אני זוכר אותה //

אני זוכר אותנו קטנים, ילדה כהה וילד חד מסתובבים. עיניים גדולות לחלקנו, ולחלק האחר עיניים שרואות הכל. בהתחלה היא הצטרפה אלינו לצלצל לשכנים ולברוח, אחרי זה לחטט באתר בניה ולאסוף מסמרים, ולפעמים היא גררה אותנו לצייר דמויות בחוברת הקיץ שלה. ואז אני הבנתי שבנות יכולות להיות יפות והיא הבינה שהיא יפה, אז אני נהייתי ביישן והיא נהייתה הפרח של השכבה, ויותר מאוחר הפרחה של התיכון. בצלילים עמוקים כמו לוויתן נהמתי סביבה, שלא תשמע אותי. ואז תיכון ואז צבא, ואז עוד כמה פעמים ביישוב, ומאז כבר עשר שנים שבכלל לא זכרתי שהייתה קיימת.

אירועים חריגים כדאי לתאר במעט מילים, אז אתמול בערב אחרי העבודה, התמקמתי בתפר בין שתי כריות על הספה ובטלוויזיה דיברה איזה אחת, מעצבת, נוי, בחיי שהיא מעצבנת, אוי. מזגתי לעצמי רום, כי אני יכול. יש כל כך הרבה זכויות שכולנו מוותרים עליהן מדי יום, אבל אני מתעקש לממש. לפעמים אני משתין על בדיקות הריון, סתם כי אני יכול. לדירה מולי עברו דיירים חדשים, שזה בטח מאוד מרגש עבורם, אבל מאוד מנקר עיניים למי ששוב מתרגל לא להרים דברים מהרצפה ולעשות סווייפ ימינה. בדיוק לפני טיפ מספר חמש לעיצוב הבית מפי הטלוויזיה, דפיקה בדלת. הבחור החדש מציג את עצמו מאוד יפה ושואל אם במקרה יש לי דיבלים כי הם בדיוק תולים את הזה, ונגמר, ואז זו שעימו באה להציג את עצמה, ולקח לי כמה שניות גם בגלל הרום וגם כי סתם, אז שאלתי אותה אם היא משם, ואיזה קטע, ואיזה טוב לראות, ומה אתה עושה, והאמת שלא הייתי מנחש, זה לא שהיא חוקרת מוח, אבל היא למדה כלכלה ועובדת בהשקעות, ורק אחת לכמה משפטים יוצאת לה מילה עממית מלווה בשקשוק צמידים מוזהבים, והיא גם נראית טוב, שמורה היטב לגילה. אין לי דיבלים, יש לי עקרונות ברזל שלפיהם אני חיי את החיים, ואחד מהם הוא לעולם לא לקדוח, לאף אחד ובשום דבר. וגבר אמיתי נמדד לפי העקרונות שלו ולא לפי הדיבלים.

המשכנו להיפגש לפעמים במדרגות והם גם הזמינו אותי לחנוכת בית שלא הלכתי כי אני לא יוצא בתל אביב בסופ"ש, גם אם זה לדירה ממול.

אחרי כמה חודשים של שיחות משמימות ראיתי שוב ארגזים ליד הדלת, אבל לא אמרתי כלום. גם כי התחלתי לצאת עם, אז פחות מעניין מה קורה מסביב. אבל האדם מתכנן תוכניות, ואלוהים בכלל לא קיים, ובערב דפיקה בדלת שוב, וזו היא והיא מזמינה את עצמה לקפה, והאמת שבגזרה הזו השתפרתי בחודשים האחרונים, יש לי קפה וסוכר ותה וחלב במקרר וכבר אין הרבה דברים על הרצפה, אבל אני אומר לה שתכין לעצמה כי אני לא לוקח אחריות. זה קל לזהות בחורות עם אג'נדה, הן לא מצליחות להסתיר את מה שהן רוצות, והיא עוד לפני שהמים רתחו סיפרה על איזה חרא הוא היה ושהיא צריכה מישהו שיקח אותה קדימה ולמעלה במקום אחורה ולמטה. פאוזה, מבט אלי, אני מהנהן ושואל שאלות שירחיקו אותה מהנושא. לא שאכפת לי לדגום אותה, אבל יש לי חוש עכביש שאומר לי להתרחק מהכביש. אז היא מתיישבת לידי בתנוחת הלוטוס ואת הקפה היא כבר סיימה ועברה לרום ובייגלה וזרקתי משהו על זה שבסוף היא צריכה להשאיר טיפ לברמן, והיא אמרה שהיא עלולה באמת להשאיר לו טיפ, והברמן שבתוכי הרגיש שבקרוב יגיע החשבון. היא אמרה שאיזה כיף זה שיש מישהו כמוני לדבר איתו ואני הסתכלתי עליה וראיתי את הילדה הכהה עם העיניים הגדולות וזה לא עשה לי כלום ואז ראיתי את הבחורה עם העור השחום והגוף שנוטה לכיווני, וזה עשה לי קצת.

אני יודע להיות מרוסן כשצריך אז אחרי מזמוז קצר אמרתי לה שלא כדאי והיא הלכה לדירה שלה. בבוקר היא שלחה לי הודעה מתנצלת על אתמול ושהיא נסחפה, ושהיא מודה לי על הכל. עברו כמה שבועות ואני חתכתי מההיא, ירד לי ממנה כשהלכתי איתה לקנות חזיות. אני ציפיתי שניכנס לחנות נוטפת אפיל ושהיא תמדוד כל מיני חזיות קצת שקופות וקצת לא, אבל במקום זה היא לקחה אותי למשביר לצרכן וכל מה שראיתי זה דודות רוסיות שמחפשות פתרון לראות את הפופיק של עצמן. כאן לא תהיה לי השראה, מיד ידעתי, מכאן אני לא אגיע לגדולות, הרגשת ה"אלוהים ישמור מה אני עושה" זחלה לי בעצמות, והן בתורן זחלו החוצה. ואז גם הייתה את אורטל וגם את חמוטל אבל לכולן היה טעם של אגרטל, אז מצאתי את עצמי דופק אצלה בדלת מזמין את עצמי לקפה. באינסטינקט נשי קדום היא הרגישה שהתחלפו היוצרות והנה הטרף הפך לצייד, אז היא לקחה את הזמן לפני שהיא נכנעה. באמצע, היא עצרה הכל, הסתכלה לי ישר לעיניים ושאלה אותי, אתה מפחד למות?

אני שראיתי יותר מדי סרטי אימה על הספה עם רום ובייגלה, חשבתי שזו סצינה שתיגמר בדם, וגם אם לא, אין שום דבר נורמטיבי כאן. אמרתי לה שיותר משאני מפחד למות, אני מפחד למות לבד. היא אמרה שזה התשובה הכי חכמה שגבר ענה לה, מסתבר שזה תחביב אצלה, להתקיל בשאלות קיומיות באמצע הסקס, ושלדעתה אני האחד. למזלי לא המשכתי להגיד שיותר משאני מפחד למות לבד, אני מפחד לחיות לבד, ואני גבר של עקרונות ברזל, אין לי דיבלים, אני משתין על מה שאני רוצה, אז אם אני אומר לילדה הקטנה הכהה עם העיניים הגדולות שאני מפחד למות לבד, היא צריכה להבין שזה לא דבר של מה בכך, ואם היא יכולה בבקשה לספר לילד הקטן והחד שבסוף הוא ישיג את הבחורה.

שתי דרכים //

באמצע חדר, עומד גבר, ומסביב לגבר, שוד ושבר.
"זה כזה חלש להיות חלש" הוא אומר לארבע קירות. "אסור לוותר".
על חתיכות נייר כתובות התחלות שכבר לא יראו אור יום ואפילו לא חושך של מגירה. אין סיבה לכתוב את מה שכבר כתבו, אין טעם לעשות את מה שעשו לפניו. אסור להכנע לבינוניות.

זה קשה לבלוע את העולם. לעבוד בשביל האיש חצי יממה, לשמור על כושר, להתחשבן בבנק ולהצטייד בסופר, שתי ארוחות משפחתיות כל סופ"ש, שעות שינה, אף פעם אין מספיק שעות של שינה, להתנדב, להתחיל, לגמור, לתכנן ולמי בכלל יש זמן לנקות. ביקום מקביל הוא משוטט ברחוב ומתיישב בכל בית קפה, סופג אווירה לוגם נוזלים, מאזין לשברי שיחות ומרכיב מהן פאזל. ביקום הזה הוא רץ לעבודה, רץ בעבודה, רץ מהעבודה, רץ בשביל הבריאות, רץ בשביל להספיק. כל כך הרבה דם ברגליים, פלא שלא נשאר בשביל הלב?

לא לכתוב זה לוותר. לוותר זה להכשל עוד לפני שניסה. להכשל זה להיות חלש. הוא הכיר פעם אנשים חלשים, הם נשארו בפעם. הוא, לא כזה. או לפחות הוא לא היה כזה, עד שהוא התחיל לעשות לעצמו הנחות. בגלל זה הוא חייב לכתוב, להתעקש, לפחות על זה.

מרוב חתיכות נייר כבר לא רואים שולחן, ועדיין אין משהו טוב. אין מוזה. לאן הלכת לו יא מוזה, הלכת והשארת אותו עם הבלוזה. כל החודש הוא היה חולה, יותר מדי פלורוסנט ופחות מדי ריגושים עשו אותו קהה. איך הוא יעניין מישהו כשהוא לא מעניין את עצמו? אולי הפעם הוא ידלג, רק יקשיב מהצד? הוא לא רוצה להתפשר על איכות. כמו כל מסורת לבנטינית, כתיבה עושים באהבה או לא עושים בכלל. הוא רוצה את המילים שלו כמו מיליציה חמושה שלא יודעת פחד ובושה, גסות מאחור ורכות מלפנים. ועכשיו, כל מה שהוא מצליח לכתוב זה מה זה ירוק חי מבחוץ ואדום מת מבפנים?

הוא לא התעקש איתה שתשאר. עם ההיא, הוא אפילו לא דיבר כי בטח יש לה, או שהיא בטח לא תרצה. לבוס הוא אומר רק "כן", למשפחה הוא לא יודע להגיד "לא". הוא גם לא באמת מתנדב כבר, ולשותפה הוא לא אומר כלום על השיערות. אז לפחות, שיכתוב. שישבור שן וינקע אצבע, שלא ילך לישון, שיהיה נאמן לעצמו בדבר אחד בלבד.

אבל זה החורף הזה. זה החושך הזה, זה הקור הזה. אין שום דבר מלא השראה בלהשאר בבית. שום דבר גדול לא קרה כשאנשים נשארו בבתים. לא המחאה בקיץ, לא המלחמה בקיץ, לא הטיול בקיץ. בקיץ, הוא יכתוב כל הזמן. את כל מה שהוא לא מספיק עכשיו, הוא יעשה בקיץ. יהיו לו ים של חוויות רק מללכת לים.

אז הוא יכול לוותר לעצמו ולהיכשל, או שהוא יכול לנסות ולהיכשל.
שתי דרכים יצאו לדרך, שתיהן מועדות לתהום. האחת תהיה הרפתקה והשניה סתם כשלון.

שבוע שעבר //

שבוע שעבר יצאתי מהבית ועליתי על קו חמש. ירדתי בכיכר מילאנו והלכתי צפונה עד הגשר שהיא אהבה שמעל הנהר שהיא אהבה בלית ברירה, כי זה לא שיש נהר אחר. מסתבר שלא הייתי הראשון שרצה להחזיר את המפתחות באותו יום, לפני כבר היה תור של כמה אנשים. אמצע אוגוסט בירקון, שימשי ולח, ואפילו לקצת צל לא יכלו לדאוג. אפשר למות פה. שלט גדול מגלה שכך נקרא המקום. עד שהגיע תורי, הפקידה אמרה שאני צריך לשלם קודם בבנק הדואר את עלות פינוי הגופה שלי, להוציא מהעירייה אישור שאין לי חובות, ולהביא תעודת יושר מהמשטרה, כי אם אתה לא אדם ישר אז אסור לך למות, משום שאז זה כמו הוצאה להורג והרי מאז אייכמן ביטלו את הגאג הזה. ואני, אפילו את הקבלה של האוטובוס רוקנתי מהכיס, כי מי טובע בנהר עם חפצים בכיסים? התרגלתי להסתובב עם כיסים מלאים בשטויות כמו קבלות וכרטיסי ביקור ועטיפה של חטיף. היא הייתה צוחקת עלי שכל הפריטים יחד מציירים תמונה של היכן הייתי ומה עשיתי היום. והיום, אם הייתי מתאבד עם כיסים ריקים, מעניין איזה תמונה הייתה עולה לה.

מבואס אך לא מיואש ניסיתי לחשוב איך אשים לזה קץ. חזרתי הביתה. קראתי בפורום אנימה ומנגה שהדרך הכי טובה להתאבד כשכולם בבית הספר צוחקים עליך כי אתה אוהב דמויות עם שיער סגול, זה לשתות אקונומיקה מהשירותים. חומרי הניקוי נגמרו שלושה חודשים אחרי שהיא עזבה, ואז פשוט הפסקתי לנקות. ידעתי שאסמיק כשאבקש מהשכנים כוס אקונומיקה והם יסתכלו עלי במבט מוזר, ואני אחשוב שהם יודעים למה אני רוצה כוס אקונומיקה, אז ירדתי אל הסופר ברחוב המקביל. הקופאית הודיעה לי במבטא חצי רוסי חצי ערבי, שהיא צריכה הוכחה שאני מעל גיל 18 כי אסור למכור את זה לקטינים. עם כיסים בלי מסמכים, אמרתי לה שהייתי בשטחים והייתי בנפאל ואפילו באוניברסיטה הייתי. והתחלתי לעבוד בעבודה של גדולים, ושאז הכרתי אותה באיזה ערב, ואז היה טוב, ואז היה רע, ובגללה הלכתי לגשר, וגם שם היו חסרים לי מסמכים כדי למות, ואם היא יכולה, בבקשה, לתת לי את המזור שנפשי צריכה? לפעמים כשמנהל לא נמצא אני לא עוצרת, אמרה במבטא, אבל מנהל בדיוק שתי קופות מאחוריך ואני, לא מסתבכת עם מנהל. בשלב הזה הסתלקתי משם אחוז תחושת כישלון ושאפילו למות אני לא מצליח. עם ידים בכיסים יצאתי לחום התל אביבי שהכין אותי לחום הכבשן אליו אני הולך. בבית הרסתי קולב מתכת בלדחוף אותו לשטקר, שכחתי שניתקו את החשמל. היא תמיד הייתה טובה עם הניירת ואני טוב בלבשל, אז איכשהוא זה הסתדר ואני עכשיו לא מסתדר בלעדיה.

אם אני לא מצליח להמית את הגוף, אגמור את המוח ואת הנפש. הלכתי לחנות גראס רפואי ושם תחקר אותי רופא ובדק את נסיבות חיי ואיך, ולמה. הוא פסק שהוא מצטער אבל מריחואנה מיועדת לאנשים עם מחלות סופניות, ולרצות להתאבד זה לא סופני, הרבה אנשים שרצו למות עדיין מסתובבים חיים שנים אחרי. ובכלל המדע לא מצא קשר בין רצון למות ותמותה בפועל, שכן יש הרבה אנשים שרוצים דווקא לחיות אבל לא מצליחים.

קניתי פטריות מהבחור הנורמלי לחלוטין שעמד מחוץ לחנות ונהנה משארית פירות הרגולוציה. בלעתי את כולן בבית, נכנסתי לסרט, אכלתי סרט, חייתי בסרט. לא חשבתי על הפעם ההיא בצימר הדו קומתי כשהיא שכבה על השטיח השחור בקומה הראשונה מחזיקה כוס יין ליד האח הכבוי והמיותר ממילא, ואני הייתי בקומה השנייה מצלם אותה מגבוה, מביטה אלי עם חיוך. מהזווית הזו ראו כמה היא יפה, וכמה נמשים, ואפילו מחשוף קטן. העיניים שלה מסרו לצופה שהיא כאן, וכאן טוב לה. למרות שיכול להיות שרק אני הבנתי את זה כי אני הכרתי אותה הכי טוב מכולם. ולא חשבתי עליה פעם אחת. גם לא כמה אהבתי שהיא לבשה את חולצת הלהקה שלי, זו עם צווארון וי המוגזם. כשאני הייתי לובש אותה היו מבצבצות לי שיערות מהחזה, כשהיא לבשה אותה לא ביצבצו שיערות, אבל לא רק בגלל זה אהבתי אותה. יום או יומיים לא חשבתי עליה, הרופאים לא ממש בטוחים כמה זמן לא הייתי, אבל מזל שהאמבולנס הגיע מהר. רוקנו לי את הקיבה, הזריקו לי חומרים, ולבסוף, יצאתי מזה בסדר. כשהתעוררתי הסתכלתי על הרופא ואמרתי לו, דוקטור, אתה הורג אותי.

ואז בבית ישבתי עצוב, כי מה כבר נשאר לבן אדם. היא לקחה הכל איתה, גם את הרצון לקחת חלק בעולם הזה. ולפתע הברקה, תמיד הייתי טוב במצבי לחץ. אם אני לא מצליח לאבד את הגוף ואת הנפש, אני אהרוג את הלב. כמו ברומא של פעם, אפלח את ליבי עם יתד עד שלא עוד. אז נכנסתי לפרופיל שלה והסתכלתי שוב על התמונה ההיא מהצימר, שהיא מצולמת מלמעלה. דקירה. תוהה אם מי שצילם אותה מבין מה העיניים שלה מספרות לו. בהיתי בתמונה וניסיתי להרגיש איך זה להיות איתה שם. אם זה ממלא אותי גאווה שהיא נותנת לי להביט עליה מלמעלה, אם אני זוהר מאושר שהיא בחרה לבלות ככה במחיצתי, אם אני מבין איזה מזל נפל בחלקי. דקירה דקירה. הכאב בלב ממלא אותי באדום אדום. דיפדפתי למטה לתמונה שהיא לובשת את חולצת הלהקה. בנשימה חנוקה הסתכלתי על הצווארון ולא ביצבצו לה משם שיערות. אני מעולם לא הייתי בעניין של חולצות להקה, וגם היא. בספק עם מי שהיא איתו מבין כמה החולצה הזו יותר יפה עליה מאשר עליו. שיערות החזה שלי לא מגינות על הלב שמנסה למלא מטרה בגוף חסר תכלית, ומסביבי נוזל חיי מותיר את גופי ריק. הוא מבין בכלל איך היא מצפה לו? הוא מבין בכלל כמה הוא צריך את האור שהיא מכניסה? תמיד חשבתי שהם ייפרדו, לא ציפיתי שהם יחזיקו כל כך הרבה זמן. לי היא תמיד אמרה שבחיים לא הייתה לה כזו תקשורת מעולה עם מישהו. הוא בטוח לא מבין אותה. הלב מנסה להזרים את הדם לגוף, אבל הוא רק נדחף החוצה מבעד לקרעים. ידעתי מהי התמונה הבאה, הרגע שבו הם מתנשקים תוך כדי שהיא מחזיקה את המצלמה. ורואים את ההוא, ורואים אותה, ורואים את המבט שלה אל ההוא, ואת הראשים שלהם יוצרים לב שמתחבר לאחד בשפתיים. והלב שלי נדם.

ידעתי מה מחכה לי כי שבוע שעבר פתחתי את המחשב וראיתי שהיא העלתה את התמונה הזו עם ההוא החדש. ההוא שהוא לא אני. שבוע שעבר ניסיתי למות. היום הצלחתי.

טקס(ט)ים לפני השינה //

1.

עוד גרירה עם האצבע על המסך. ועוד גרירה. בזו אחר זו עולות תמונות מערב החג שנה שעברה. אמא שלה עם פרצוף מריר ומסביבה הנכדות, אמא שלה עם פרצוף מריר ולידה הפיליפינית. אמא שלה בחיים לא הייתה מרוצה מכלום. בחג ההוא האוכל לא היה לה טעים, את הברכות קראו מהר מדי, ולאף אחד לא הייתה סבלנות להקשיב לכמה רע לה. עוד גרירה, עוד תמונה.

מהבית חולים כבר אין תמונות, אבל כל אצבע שגוררת תמונה במסך, גוררת תמונה בראש. את אמא שלה לוקחת הפוגה מהפרצוף החמוץ, מניחה עליה יד על הראש ומנשקת אותה, והיא עצמה בוכה ליד מיטת הבית חולים וצועקת "אמא, אמא" בניגון שכבר נכחד.

היא מניחה את הטאבלט על השידה לידה. החורף כבר נגמר, והאביב מתבשל לקיץ, והיא עדיין לא יכולה לישון מבלי לראות את אמא שלה קודם. היא בודקת את הטלפון לראות אולי בטעות מישהו מהילדים נזכר להתעניין בה, לפחות הודעה, על שיחות היא כבר וויתרה. מעניין אם מישהו מהם יתרגש כשהיא תניח לו יד על הראש, אם מישהו מהם לא יוכל להירדם מבלי לראות אותה.

היא מניחה גם את הטלפון ליד הטאבלט, מתהפכת לצד שני ומנסה להירדם.



2.

כשעברנו לגור ביחד החלטנו לא להכניס טלוויזיה לחדר שינה. אבל אז הגיעו הילדים ומצאנו את עצמו נרדמים בסלון מול הטלויזיה, לא הרבה אחרי שהשכבנו את הקטנים. כתמי הרוק שלנו על הספה התחילו להצטבר. כששיפצנו את הבית כבר נכנענו סופית והוספנו טלוויזיה מול המיטה. בנתיים הקטנים נהיו בינוניים עם דגש על שעות שינה עצמאיות, וסקס אנחנו עושים רק בחגים ומועדים לשמחה, והטלוויזיה נהייתה הצלע השלישית בחדר שינה שלנו.

היא כבר נרדמה, אפשר לשמוע בבירור. אני מרשה לעצמי להעביר לערוץ הספורט. שידור חוזר של בארסה מאתמול. השדרנים הספרדיים עם ההתלהבות המוגזמת שלהם מכל מהלך הרעישו לה יותר מדי, והיא התהפכה לצד שני. מחצית ראשונה וכבר יש שלושה כרטיסים צהובים.

בהתחלה זה הרגיש לי כמו כניעה. מזוג צעיר שלא יכול להוריד את הידיים אחד מהשניה, לעגלות תינוק ומשאבות חלב, ואז איבחונים לקשב וריכוז ופעילויות של מועצת התלמידים, ובעיקר, לגמור את היום בתשע בערב. על המסך השופט מוציא כרטיס אדום ושורק לפנדל. היום אני יודע שלא נכנעתי, הוכנעתי. זה שונה. כמו שהייתי ילד ולא הבנתי למה אנשים מתים, והיום אני מבין. פעם לא הבנתי למה אחרי גיל שלושים אנשים נרקבים, והיום אני מבין. והאמת שאני בסדר גמור עם זה. העיניים שלי נעצמות ואני נרדם בלי לדעת איך נגמר הפנדל.



3.

דווקא ברעש של הפן אני מוצאת שקט. הוא מצליח להתגבר על הקולות שלי עד שהם מוותרים, ואז משתררת אצלי בראש דממה. אני מרוכזת רק בתנועה של המסרק ביד אחת והפן ביד שניה.
הברשות ארוכות, להפריד כמה שיותר שיערות כדי שהמים לא ישרדו את הפן ממרחק כזה. עוד, ועוד. גלי החום שמציפים את הקרקפת מזכירים לי ליטופים חמים שקיבלתי פעם. אהבתי אותם יותר ככל שהם ליטפו אותי יותר.

אני נעמדת מול המראה. בתנועות מעגליות אני מושחת את הפנים שלי בקרם, כי זה כבר זמן מה שהעור שלי מנסה להתקרב לרצפה. זה נהיה קשה יותר ויותר לזכות בליטופים חמים, ועור נפול לא יעזור לי. אחרי שאני מסיימת למרוח את הפנים, אני לוקחת קרם אחר ומורחת על הידיים. זה יותר קל ודורש פחות תשומת לב, והגעגועים לליטופים מתגברים. אני זוכרת גם ליטופים חמים על הזרועות, ליטופים שמתחילים בצוואר ונגמרים בקצות האצבעות. היום מישהו שלח לי הודעה בפייס וכתב שהוא ישמח להכיר. אני מרגישה שאני עובדת בלהכיר. אני רוצה להכיר פעם אחת, וזהו.

אחרי שהכל נמרח ונמשך, אני מכבה את האור ומחכה דקה בחושך עד שהכל יתייבש. אני מנסה לחשוב מה יש לי מחר אבל נראה לי שלא מתוכנן יותר מדי. אני צריכה לזכור לקחת את המטריה מחר ולעבור בסופר פארם בדרך חזרה בשביל קרם רגליים. אני נכנסת למיטה. השיער שלי יבש ואפילו קצת קריר, אין זכר לליטופים חמים.
מחר אני אענה לו שגם אני אשמח להכיר.

שריפה //

תמיד יהיה בחור שחושב שזוגתו היא פלא היצירה, בזמן שזוגתו חושבת שהוא כורח המציאות.
לנצח תהיה אישה שתסתכל על הגבר שלה בהערצה, והוא יסתכל עליה בחזרה וירגיש צביטה שהוא וויתר מוקדם מדי.
כמו בכל זוגיות, גם לפנינו יש צד אחד שמושיט את ידו מעלה, וצד אחר שנותן ליד המושטת לאחוז בו, ולא יותר מזה.

הזוגיות הזו מתרחשת בדירה קטנה וצפופה בדרום תל אביב, דירה שלכל הדעות מתומחרת בהרבה מעל גבול הטעם הטוב, אבל זה לא מפתיע, העם הנבחר הוא גם העם החמדן. בקומת הכניסה שוכנת חנות פלאפונים גנובים שקהל היעד שלה הוא כושים שחצו את מדבריות אפריקה בשביל המדבר המוסרי בכנען. בקומה הראשונה מתגוררת אישה מבוגרת, יחד עם בנה הלוקה בשכלו, שניהם בני עדות המזרח. העובדה שלאישה יש הליכון של זקנים עם כדורי טניס מתחת למוטות, מסגירה את זה שהיא מבוגרת. וגם השפמנון שצמח לה מחוסר טיפוח. העובדה שבנה כבר נושק לגיל 43 וחודשיים, ועדיין יש לו כתמי שתן על המכנסיים, מסגירה שהוא לוקה בשכלו. גם האישה וגם בנה, חיים על קצבות מהמדינה.
בקומה השנייה, משהו לא כשר מתרחש. אחת ליום נכנס בחור צעיר עם שקיות מלאות אוכל, ויוצא עם שקיות מלאות זבל, ופרט לזה אין נכנס ואין יוצא מהדירה. לעיתים עולים מאחורי הדלת קולות בכי, צעקות ונשים מייללות, ומעל הכל אפשר להבחין בצהלות סוס. בהחלט לא כשר.

ובקומה השלישית, מתקיימת הזוגיות שלשמה התכנסנו כאן. במיטה שוכבים להם זה לצד זו, גבר ואישה. הם כבר שש שנים ביחד, מתוכם ארבע שנים הם גרים בדירה של האישה. הם החליטו לעבור לדירה שלה כדי שיהיה לה נוח להגיע לעבודה, במכון הפתולוגי באבו-כביר. היא שומרת על המתים, שלא ינסו לעשות שום דבר שלא מצופה מהם. היא טובה בעבודה שלה, מאז שהיא נכנסה לתפקיד, לא הייתה תקרית אחת של גופה שהחליטה להתעורר. לא שמישהו זוכר מה היה לפני שהיא נכנסה לתפקיד, היא שם כבר כל כך הרבה זמן שכולם מניחים שהיא פשוט הייתה שם מאז שבני אדם החלו למות. אף אחד לא חושב על זה שאולי מישהו אחר ביצע את התפקיד לפניה, ואולי בכלל הייתה תקופה שלא הופקד שומר על הגופות. אבל כן, היא שם כבר המון זמן. היא כל הזמן אומרת שזהו, היא תסיים את הלימודים ותמצא עבודה אחרת. אבל את הלימודים היא לא מסיימת, ובינינו זה נראה שהיא נהנית מהעבודה שלה. זו הממלכה הקטנה שלה, שבה כולם הם נתיניה הצייתנים, בלית ברירה.

הם שוכבים במיטה זה לצד זו, גבר ואישה. הם בדיוק סיימו להתנות אהבים. להזדיין. לו השכנים מהקומה למטה היו מסוגלים לשמוע משהו מעבר לצהלות הסוסים, הם כנראה היו שומעים את האישה גונחת וצועקת את שמו של אלוהים בהנאה. הוא אהב לשכב עם האישה הזו. כשהם שכבו אלו היו הפעמים היחידות שהוא ראה איך היא מתמסרת ונכנעת לו ומפסיקה להיות לו לרועץ.

מאז שהוא ראה אותה הוא חשב שיש לה קצת רשע בעיניים. אבל הוא היה מסונוור מהיופי שלה, שסימא את עיניו, והדחיק את הרוע. הייתם מצפים שאלוהים יכיר בחורות בדרך רומנטית וקסומה, אולי ליד איזה באר כשהיא שואבת מים לגמלים, אבל הקדוש ברוכו היה טיפוס הרבה יותר ביישן ומפוחד כשזה הגיע לעניינים של בינו לבינה. אולי זה היחסים הרעועים עם בני ישראל שעשו אותו נכה רגשית וחסר יכולת לבטוח באנשים.

ידידה טובה שלו ממגדל, מריה, רצתה לסדר לו את חברה שלה. היא אמרה לו, שמע, ישראל ה' אלוהינו, זו בחורה ממש חמודה מבית טוב. אמא שלה עורכת-דין ואביה גובה חובות. היא עצמה – מקסימה. קשוחה מבחוץ, ומבפנים היא מבעבעת ולוהטת כמו תחתית של הר געש. ואיזה קימורים...

איך קוראים לה, אלוהים שאל.

אשמדאי, אמרה מרים.

איזה מין שם זה לבחורה, תהה אלוהים.

זה מהתנ"ך, אמרה מריה. אבל כולם קוראים לה פוקה.

הדייט הראשון שלהם היה צנוע וידידותי. הם טיילו בפארק הירקון בחמישי בערב, שיא הקיץ. הם צחקו, הכירו. אלוהים לא רצה להגיד כלום, אבל הוא ידע שהוא מתאהב. אפילו שמדי פעם היא עצרה כדי לצייר כוכב על הרצפה ולשחוט חתול במרכזו, הוא קיבל אותה כמו שהיא.

היא חשבה שהוא רגוע מדי, משעמם מדי, צודק מדי. היא אהבה לחיות את הרגע. אחרי הצבא היא נסעה להודו, שם היא נתקעה לשנה. אי אפשר להעריך כמה סמים היא ניסתה בחלק הזה של הטיול, רק נגיד שכשהיא המשיכה מהודו לתאילנד, אפשר היה לתפוס ראש מלאכול את הפטריות שצמחו לה על המוח. בתאילנד היא מאוד נהנתה אבל זה כבר לא היה קשור לסמים. זה יותר היה קשור לכמות החטאים שאפשר לקיים בעיר אחת מלאת תועבה ונוזלי גוף של אירופאים זקנים. נשמות מסכנות. לארץ היא חזרה רק אחרי שהשוודי הזקן שהכירה בבנקוק מת מהתקף לב באמצע הסקס. לא מיד אחרי שהוא מת, בערך חודש לאחר מכן, כשכבר לא כיבדו את הכרטיס אשראי שלו.

היא חזרה לארץ, מצאה את הדירה הזו בתל אביב והתחילה לעבוד במלצרות. התחילה לעשות תואר ראשון בתקשורת. עברה שנה, עברה שנתיים, עברה שלוש, עכשיו כבר עברו חמש שנים והיא עדיין מנסה לסיים את התואר. בנתיים היא רק החליפה את המלצרות בגופות קרות.

הקדוש ברוכו לעומת זאת, היה בחור יותר ממוקד. הוא עבד במחלקת יולדות באיכילוב. מדי יום הוא עזר להביא חיים לעולם, להפיח רוח חיים במה שעד לפני כמה חודשים היה רק תאים שמתחלקים במיטוזה. הוא היה שמח. כולם אהבו אותו, כולם קראו לו בכל מקום שהלך. כולם ידעו שהם יכולים לסמוך עליו לעזור כשהם צריכים. הוא היה בחור טוב בכל רמ"ח חוסר מוחשיותו.
היה לו הכל בחיים, משרה טובה, דירה בצפון הישן של תל אביב, ובמקום חיית מחמד שתשאיר לו שערות בכל הבית, היה לו את עמישראל בשנות האלפיים – חמוד אבל דורש השגחה. אבל כל יום הוא חזר הביתה, וידע שחסר לו משהו. היו בחורות מזדמנות, כשהוא היה ממש חרמן. אם פרעה לא הצליח, אז לבחורות תל אביביות אין סיכוי לעמוד בפני עשר המכות של יהוה-צבאות, קריצה קריצה.
הוא חיפש משהו אמיתי, משהו שישלים אותו. הוא רצה אהבה שתשרוף אותו. הוא קיבל אהבה שמכלה אותו.

הוא עדיין אוהב אותה, אבל הוא לא יכול איתה. היא משגעת אותו. יש לה מה להעיר על כל דבר שהוא עושה. איפה הוא שם את הבגדים שלו, מתי הוא יוצא וחוזר, על מה הוא מוציא את הכסף שלו. בהתחשב בזה שהיא מוציאה גם את הכסף שלה וגם את שלו, הוא חשב שזה בכלל לא עניינה על מה הוא מוציא את הכסף שלו. היא יוצאת עם חברות שלה, חוזרת הביתה כשהיא מסטולה, מסריחה ועם מספרי טלפונים של בחורים בכיס, והוא לא אומר לה כלום. היא מעירה לו על התספורת שלו, היא צוחקת על מה שהוא לובש, אחרי כל ביקור אצל המשפחה שלו היא צועקת עליו שהמשפחה שלו מטומטמת והיא לא באה איתו יותר בחיים לארוחות שישי, הוא אומר לה אשמדאי מאמי, תירגעי, אבל היא ממשיכה לדרוך עליו, להקטין אותו, לשנוא אותו. כשהיא מתחרפנת, אלוהים לא יכול לעזור לה. היא משתוללת, צועקת, משליכה חפצים. אחרי כמה דקות היא נרגעת, וחוזרת להתרסה הרגילה שלה. היא בכלל לא צריכה זוגיות. טוב לה לבד, טוב לה בחורים אקראיים. היא רק צריכה מסיבות, אלכוהול, סמים, זיונים, מוזיקה, אוכל. טיסות לחו"ל. לפני שבוע היא החליטה שהיא נוסעת ללאס וגאס, עם הכרטיס אשראי של ה'. היא אפילו לא אמרה לו מתי היא תחזור. זה עשה לה טוב לראות את הכאב בעיניים שלו. היא שמחה כשהיא ראתה אותו מתכנס בתוך עצמו ומתייסר. כל הזמן לעשות את הדבר הנכון, כל הזמן לדאוג לכולם, כמה אפשר. לתרום, לעזור, לסלוח, לקבל בהבנה. היא ציפור דרור, או דרקון נושף אש, היא לא יכולה להאכיל עדר פרות. היא צריכה קצת, ורוצה הרבה. היא מרגישה שאלוהים כולא אותה, לא נותן לה לפרוח. מחזיק אותה קרוב לאדמה, שומר אותה בגבולות המוסר שמתאימים, לטענתו. רק בעבודה, עם הגופות, היא מרגישה בשליטה. בגלל זה היא אוהבת את העבודה שלה. שם אין אף אחד שיגיד לה מה לעשות. המתים האלה שייכים לה, והם הגיעו לשם באשמתם, ומגיע להם להיות שם, ועכשיו הם שלה. היא תעשה בהם כרצונה. אף אחד אחר חוץ ממנה לא יודע מה קורה שם, כשהיא שם עם הגופות. רק נגיד שלמזלם של הגופות, הן כבר מתות. ככה הן לא מרגישות את מה שאשמדאי עושה להן. הם בטח חשבו שכשהם ימותו הם יגיעו לגן עדן. לו רק הם ידעו שהם מגיעים לידיה של אשמדאי, שמחפשות להוציא את כל התסכול. התסכול שמצטבר לה בבטן, מכל הצדקנות שסביבה. מכל הלעשות טוב הזה. מתי הוא יבין שזה לא מתאים לכולם? מתי הוא יבין שהיא לא כזו? שיפסיק לעטוף אותה באהבה שלו, היא מרגישה אותו בגרון שלה, בוורידים שלה, רוצה שהיא תהיה חיובית, שהיא תשמח, שהיא תחייך, שהיא תאהב. הוא לא מבין שהיא אומללה. נכון, היא תמיד אהבה קצת פלפל בכל דבר. קצת סיכון, קצת ריגושים. לא יותר מכל אחד אחר. אבל הוא מכבה אותה, נותן לה מבטים מאוכזבים, שופט אותה, מחנך אותה, מאלף אותה. אי אפשר לאלף את רוח החופש, אי אפשר להרגיע ילד שובב. איך הוא לא מבין את זה. איך הוא לא רואה את זה. הוא דוחק אותה לפינה וזה מוציא ממנה יותר ויותר רוע. זה אף פעם לא היה כזה גרוע, עכשיו זה מחריד. היא נהנית לראות את הגופות מושחתות, היא נהנית לראות את יהוה-צבאות החזק כואב עד עומקי נשמתו, זה עושה לה טוב. וזה בגללו, זה בגללו, זה בגללו. היא נהנית לראות כאב, רק ככה היא מרגישה משהו. כשיש כאב, וכשהוא מזיין אותה. והכי טוב אם כואב לה כשהוא מזיין אותה. היא יודעת שעמוק בפנים גם הוא כועס, וזה יוצא ממנו רק בסקס. הוא מזיין אותה חזק, בלי עכבות. מזיין אותה חזק, אולי בתקווה שאם הוא יכניס את הזין שלו חזק מספיק, תצא ממנה רוח החופש, או רוח הזדון כמו שהוא קורא לזה. הוא מזיין אותה חזק, וזה כואב, ואת זה היא מרגישה. אם לא היה את הסקס היא הייתה הולכת מזמן. הוא הורס אותה. הוא משחית אותה כמו שהיא משחיתה את הגופות. היא הייתה מאוהבת בו, עכשיו היא אוהבת אותו, ובכללי היא שונאת אותו. והוא יודע את זה. היא רוצה ללכת. הוא רוצה שהיא תלך. היא לא יכולה ללכת כי הוא מחזיק אותה.

הוא יודע שהוא מחזיק אותה, אבל היא לא מבינה שאם היא תשחרר את עצמה מהבל הבלים, יהיה להם טוב. לכל אחד מגיע עוד הזדמנות, לכל אחד מגיעה סליחה. אם היא רק תנסה, אם היא רק תתרכז בעיקר ולא במסביב, אם היא תרגע, יהיה לה טוב. ואם לאשמדאי יהיה טוב, לאלוהים יהיה טוב. הוא רוצה לשנות אותה. והיא רוצה לשנות אותו. אז מי כאן מושיט את היד למעלה, ומי נותן שיאחזו אותו.

שיניים //

מאז שהדר נולדה לא יצאנו לחופשה. אמרנו שנחכה שהיא תגדל, ואז אמרנו שנחכה עד שהיא תפסיק לבכות, ואז אמרנו עד שהיא תלמד לדבר, ועכשיו כבר אמצע כיתה ב', והיא לא בוכה והיא לא מפסיקה לדבר, ובעיקר לשיר.
אז בפסח ניר סגר לנו שבועיים בקנדה. הדר פחדה מהמפלים אז היא לא עזבה לי את היד, אבל ברכבל היא נדבקה לחלון ולא הסכימה לזוז מהנוף. קראתי באינטרנט שילדים שאוהבים להסתכל על העולם רק מבעד החלון, יגדלו להיות מבוגרים שלא לוקחים סיכונים. אני לא יודעת מה אני חושבת על זה. ניר בטוח ישמח, הוא כל היום מסתובב בבית ושם ציפוי סיליקון על פינות חדות ופקקים על השקעים.
אם הוא היה יכול לעטוף את הילדה הזו בבועה.

מבחינתי החלק הכי טוב בטיול היה להיות שוב עם ניר. אולי זה הקור שמגיע מהרי הרוקי, אולי התחושה של זרים בארץ מנוכרת, אבל כל ערב אחרי שהדר נרדמה, עשינו את זה. ולא הסתפקנו בסיבוב אחד. שיהיה בריא, מה נכנס בו.
מה נכנס בי.

במטוס בדרך לארץ, אני וניר היינו סחוטים מימים של הורות ומלילות של זוגיות, אבל הדר הייתה חסרת מנוחה. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו, להיכנס לצינור מתכת ולעוף אל העננים, אבל ילדים עוד מתרגשים מזה. אמרתי לה שאם היא לא תפסיק להסתכל מהחלון יתפס לה הצוואר, אבל האמת שסתם חשבתי על מה שקראתי באינטרנט. ניר הכניס יד לתיק והוציא את נשק יום הדין, שקית אם-אנד-אמס. נתתי לו מבט, מאלו שאני שומרת לאירועים מיוחדים. אין דבר שמכעיס אותי כמו לראות את ניר נשבר מול הדר וזורק לה איזה ממתק כדי להרגיע. ילדים צריכים גבולות, ומסגרת. לתת לה ממתק בכל פעם זה לא פתרון. עכשיו זה כבר היה מאוחר מדי, ומהרגע שהשקית מחוץ לתיק, היא כבר לא תיכנס חזרה. הדר אכלה קודם את כל הצהובים, ואת כל האדומים, ואת כל הסגולים. אחרי כמה כחולים, היא עיוותה את הפנים שלה והתחילה לשחק עם אחת השיניים. "אמא, מתנדנדת לי השן!". "אוי לא" אמרתי, והסתכלתי על כל השיניים שלה. יש לה כבר שלוש שיניים חסרות שמחכות לפתרון קבע, כשהיא מחייכת היא נראית כמו מעבר חציה. ניר אמר "את צריכה לחשוב מה את רוצה לבקש מפיית השיניים". "היא כבר גדולה מדי לזה" אמרתי, אבל גם זה כבר היה מאוחר מדי, הדר כבר התחילה להתלבט עם עצמה מה היא רוצה.

אחרי שנחתנו, לקחנו מונית הביתה, להוד השרון. גם במונית הדר נדבקה לחלון. בכניסה לרחוב ראינו שליד הבית של פומרנץ חונות ניידות משטרה. הדר שאלה "אמא למה יש פה משטרה? מה קרה?", וניר החזיק אותה ביד ולקח אותה עם המזוודות לתוך הבית. אני הלכתי לניידות, וראיתי כמה שכנים עומדים ומדברים עם אחד השוטרים. השוטר חזר על המשפט "אני לא יכול לדבר על זה", אבל מדי פעם סיפר את כל הסיפור. אין סימני פריצה, כנראה שהילדה הכירה את התוקף, למזלה הסכין החטיאה את הלב או את הריאות, זה לא אומר שהיא בסדר אבל לפחות היא לא מתה במקום.

הבת של הפומרנצים לומדת בבית-הספר של הדר, בכיתה א'. ילדה קצת שמנמנה עם בקבוקים בשיער. אני לא זוכרת אם קוראים לה מעיין או נעמה, אבל זה משהו עם ע'. חלק מהאימהות בחבורה התקרבו לסף ההיסטריה כשהשוטר אמר להם שהתוקף הצליח לברוח. הוא לא ידע למה הוא הכניס את עצמו, הוא מיד קיבל דרישות לראות מה המשטרה הולכת לעשות בנידון והאם יש תוכנית פעולה מסודרת ומתי בדיוק מגיעים עוד שוטרים להתחיל לחפש בכל האיזור. אחד האבות אמר "זה בטח ערבים מטייבה", ומיד אחת האימהות אמרה "אני צריכה לשבת". השוטר ניסה להרגיע ואמר שכרגע הסברה היא שזה לא ערבי, כנראה שהילדה הכירה את התוקף מאחר וזה קרה בחדר שלה.

כשחזרתי הביתה הדר לא הפסיקה לשאול מה קרה, אז סיפרתי לה שהבת של השכנים נפלה אז לקחו אותה לבית חולים. כנראה שהתשובה איכזבה אותה, כי היא פשוט הלכה לשחק בחדר במבט משועמם. השתעשעתי ברעיון לספר גם לניר שהיא נפלה, אחרת הוא יכנס ללחץ ויזמין מנעולים חדשים לכל הבית וחיישני תנועה, אבל ידעתי שהוא לא יאכל את זה.

"מי מסוגל לעשות דבר כזה לילדה?" הוא אמר, לוגם מים קרים כדי להירגע. "מי עושה דברים כאלה? למה?".
אין לי שום דבר מועיל להגיד לו. האמת, איזה בן אדם שפוי מסוגל לדקור ילדה?

למחרת בבית הספר, כולם דיברו על הבת של הפומרנצים, שבכלל קראו לה נעה, ואף אחד לא התעניין בטיול של הדר. למזלי הדר לא עימתה אותי מול זה שסיפרתי לה שנעה רק "נפלה". הדר סיפרה שביקשו מכולם לצייר ציורים לנעה, ושכל יום תצא כיתה אחרת לבקר אותה בבית חולים ולתת לה את הציורים. בית הספר עידכן את כל ההורים במייל שנעה כבר לא בסכנת חיים, והם מנסים לעזור למשטרה למצוא את התוקף. אני בטוחה שכל המורות לאומנות ולתנ"ך הן חלק חשוב בפתרון התעלומה.

הימים עברו, ודברים התחילו להירגע. בנתיים הדר הייתה במתח לראות מתי תיפול לה השן, שנכנעה בסוף. השן הרביעית שחסרה, והמעבר חציה רק הולך וגדל. הדר התלבטה במשך שעות מה היא רוצה לבקש הפעם מפיית השיניים, כשהאפשרויות שלה היו או אייפון או אייפד. ניר ניסה להנמיך לה את הציפיות ולהכין אותה לאפשרות שפיית השיניים לא אמיתית והיא לא תתן לה מתנות יותר, אז הדר החליטה ללכת על בטוח ולפני השינה היא הניחה את השן במעטפה וכתבה עליה שהיא רוצה חבילת צבעי פנדה והניחה את המעטפה מתחת לכרית. ככה אם היא לא תקבל את מה שהיא רצתה זה לא תהיה אכזבה גדולה מדי עבורה.

בלילה אני וניר לא עשינו כלום. מאז קנדה לא עשינו כלום.
בבוקר קמנו והתחלנו לתפעל את המטבח. ניר על הקפה, אני על הסנדוויצ'ים. הדר נכנסה בחיוך גדול מלא חורים מחזיקה חבילת צבעי פנדה ביד. "תראו מה הפייה הביאה לי! היא כן אמיתית!". ניר חייך והסתכל עלי, ואני נתתי לו מבט שהתחיל באירוע מיוחד ונגמר באהבה סמויה. הרוך שלו והדאגה שלו, שווים את הכל. איך הוא חושב על הכל. אז מה אם אנחנו לא שוכבים.

באותו יום הכיתה של הדר הלכה לבקר את נעה ולתת לה את הציורים. נעה עדיין לא יכולה לדבר והיא בכלל ישנה כשהם היו שם, אז הילדים סתם היו סביבה קצת, וההורים שלה דיברו איתם. הדר אמרה שאמא של נעה סיפרה שלמרות מה שקרה לנעה אין סיבה לפחד ושהם בטוחים שהמשטרה תתפוס את מי שעשה את זה. היא אמרה גם שאת הציור של הדר ההורים של נעה אהבו במיוחד, ואז כנראה שהדר חייכה חיוך מלא חורים כי אמא של נעה סיפרה להדר שביום שזה קרה גם לנעה נפלה שן והיא התרגשה מאוד לראות מה פיית השיניים תביא לה.

בערב ישבתי עם הדר על השיעורי בית שלה וניסיתי לתת לה טיפים לתרגילי חיבור וחיסור. לדעתי עשיתי לה יותר נזק, מבינינו ניר הוא החכם עם המספרים. כשהוא חזר הביתה מהסופר אמרתי לו שימשיך עם הדר ואני אפרוק את הקניות שלו במטבח. הוא התיישב ובסבלנות הבלתי נגמרת שלו הם פתרו ביחד תרגיל ועוד תרגיל. אני העמסתי שקיות מהמעלית לשולחן במטבח, ומשם כל דבר למקום שלו. כמובן שיש שקית שלמה מלאה בממתקים. למה הוא קונה לה את הזבל הזה. שפשוט לא יכניס את זה יותר הביתה. נתתי לו את המבט המיוחד, אבל הוא לא שם לב בכלל. שמתי את זה מהר בארון כדי שהדר לא תשים לב.
בלילה דווקא ניר ניסה להתחיל משהו במיטה, אבל עוד כעסתי על הממתקים אז הסתובבתי והלכתי לישון.

מהמשטרה מסרו לשכנים שעדיין לא מצאו את התוקף אבל משערים שהוא הכיר את נעה ושהיא לא פחדה ממנו, כנראה שהוא טוב עם ילדים ושזו לא הפעם הראשונה שלו בבית של הפומרנצים כי הוא ידע להיכנס ולצאת מבלי להשאיר סימן. ואחרי כל זה, הם אמרו שכרגע אין להם חשוד בפרשה אבל שלא נחשוש, הם לגמרי על זה. הם מקווים לפריצת דרך כשנעה תהיה מסוגלת לדבר ולתת תיאור של הדוקר. אצלי התחזקה התחושה שהמשטרה יודעת לתפוס פושעים רק אם אומרים להם מראש מי האשם ספציפית. בית הספר עדיין שולח כיתות לבקר את נעה, וכל השכנים שולחים להורים מגשי אוכל ומציעים בלי הפסקה לעשות כביסה עבורם. הלוואי ומישהו היה מציע לעשות את הכביסה עבורי.

למחרת הדר חזרה עם חדשות מרעישות מבית ספר, "נפלה לי עוד שן!". אני לא מבינה מה היא שמחה, אני לא מבינה איך היא בכלל עדיין לועסת אוכל. יש לה יותר חורים בפה מאשר שיניים. "הפעם אני מבקשת אייפון!" היא הודיעה נחרצות. נראה את ניר יוצא מזה. הוא חזר מהעבודה במצב רוח טוב במיוחד, וכשהדר סיפרה לו על הציפיות שלה מפיית השיניים, הוא חייך והסתכל עלי. אני הסתכלתי עליו בחזרה ומשכתי בכתפיים ב"בעיה שלך".

בלילה הדר שמה שוב את השן במעטפה והניחה מתחת לכרית.
אנחנו נכנסנו למיטה, ושוב ניר ניסה להתחיל משהו. הפעם זרמתי עם זה. הוא ליטף אותי בכל הגוף עם דגש על המקומות הנכונים. "תגיד", אמרתי לו באמצע. "מתי אתה בכלל מספיק לקנות לה מה שהיא רוצה?".
"על מה את מדברת?", המשיך לנשק אותי בצוואר ובכתף.
"את המתנות להדר, על השיניים. איך אתה מספיק לקנות לה את מה שהיא רוצה עד הבוקר?".

הוא עצר והסתכל עלי. "מה זאת אומרת? חשבתי שזו את קונה לה את המתנות".
פתאום שמענו צרחה נוראית מהחדר של הדר.

האיש האחרון בעולם //

האיש האחרון בעולם ישב לבדו בחדר.
לפתע, נשמעה נקישה בדלת.

הוא התרומם באיטיות, הניח את כוס הקוניאק שלו על השולחן העגול באמצע החדר, ניגש לדלת המתקלפת ופתח אותה לרווחה, מצפה לראות אף אחד. הוא הוציא את ראשו החוצה, וסקר את המסדרון השומם לימין ולשמאל. אף אחד.

האיש סגר את הדלת באיטיות. הוא עוד המשיך להביט על הידית כמה שניות, בלי שום מחשבה או מסקנה בראש. הוא הסתובב וחזר להתיישב על הכיסא במרכז החדר, ליד השולחן עליו מונח הקוניאק. חדר מלון זול סטנדרטי. תמונה בצבעים בהירים על הקיר, שטיחים מאובקים מקיר לקיר, מיטה שראתה דברים מעניינים יותר בחייה, תריסים מוגפים וביניהם מפרידות קרני שמש בין ערביים שחודרות לחדר כמו יתדות ברזל, מפיחות ערפל כתום בחדר.

מחוץ לחדר המלון הזול, יש את המלון עלום השם, בעיר עלומת שם, במדינה עלומת שם, בעולם שכבר מזמן שמו נשכח.

האיש האחרון בעולם ישב לבדו בחדר. הוא ניסה להיזכר בחייו, משפחתו, בַכל, והכל נראה עמום. הוא שתה עוד לגימה מהקוניאק. קרן של שמש שוקעת חדרה מהתריס והתמקמה בלי יותר מדי שאלות על השולחן. הוא מהרהר מעט בקרני שמש. על איך תמיד בחורף הוא קצת עצוב, ואיך בקיץ הוא תמיד שמח, אם כי מאז שהוא נהיה האדם האחרון בעולם, גם בחורף וגם בקיץ הוא תמיד קצת עצוב. בעצם הוא גם קצת שמח. כל התחושות נהיו מעורבבות לכדי תחושת מועקה בחזה. הוא לא זכר מתי הפעם אחרונה שדיבר עם בן אדם. אף אחד לא טורח לזכור דברים כאלו, כי מי מצפה להישאר להיות האדם האחרון בעולם? אולי זה היה מוכר הגלידה שאמר לו "בבקשה" על גלידת ריבת החלב שהזמין, אולי אלה היו ילדיו שרצו אליו בצעקות שמחה, אולי זו אישתו מדברת איתו על המשכנתא שכבדה עליהם, אולי אלה בכלל הוריו ששאלו מתי הוא בא לבקר עם הנכדים, הבטוח הוא שכל זה היה ממזמן. האיש לא ידע כמה זמן עבר בדיוק, אבל הוא ידע שעבר מספיק זמן כדי שהדברים יספיקו להתערבב ולדעוך, להפוך ליריעת בד במוזיאון עם כתמי צבע שאף אחד לא יודע איך להביט בה.

בהתחלה עוד היו לו חלומות. כאלו שהוא רואה בהם את מה שהיה לו, רואה איך הדברים היו פעם, חלומות בהם היה יכול לחיות את העבר. אחר כך הם התחלפו בחלומות שמעוותים את העתיד, כאלו שבסופם העבר מדלג על ההווה וחוזר, מרמז על הבטחות שווא. ואז הגיעו חלומות על ההווה, הוא חי את מה שחלם וחלם את מה שחי, עד שהחלומות והמציאות ישרו קו לכדי בלילה מונוטונית.

אם הוא היה מודד זמן לפי מספר בקבוקי הקוניאק, אזי מספר מכובד של ארגזים כבר עבר, אבל לפני הקוניאק היו ארגזים של וויסקי, ולפני כן ארגזים של בורבון, ולפניהם תקופה ארוכה של יינות, אז מי בכלל יכול לעקוב. היפה בקוניאק, הוא הייסורים. כמו בכל דבר, יותר מעניין אם יש מעט תמצית של ייסורים.

האיש האחרון בעולם ישב לבדו בחדר.
לפתע, נשמעה נקישה בדלת.

הוא הסתכל על כוסית הקוניאק שלו. לא נשאר עוד הרבה. הוא לגם את הנוזל החום עד תום, קם מהכיסא, יישר את גבו, וצעד לעבר הדלת. האיש האחרון בעולם אפילו לא טרח להציץ בעינית הדלת, ומייד פתח אותה לרווחה. מולו, עדיין ריק. הוא לא התמהמה להוציא את ראשו למסדרון, אלא סגר את הדלת ופסע לעבר הכיסא. האיש כבר התכונן להתיישב ולמזוג לעצמו עוד כוסית קוניאק, כשהחליט לגשת אל החלון. הוא פתח מעט את התריסים לכדי חרך והציץ החוצה. השמש כבר עייפה מלהאיר והחלה לדמדם אל סופה. מול חלונו, בנין דומה לבנין שלו. חלק מהחלונות מנופצים, חלקם מוגפים וחלקם, פשוט חלונות. ברחוב-שומם. בשמיים-שומם. הוא זכר איך בתקופת ילדותו, בעיר אחרת בארץ אחרת, היה משוטט ברחובות כתחליף לתחביבים. אומרים שהיה קצת בריון, הכה ילדים קטנים ממנו, השחית בניינים נטושים, אבל כל זה עבר כשסיים את בית הספר וגילה שהוא טוב עם מצלמות. גם זה חלף בסוף, כשגילה שהוא טוב גם עם אלכוהול, או יש לומר, לא טוב עם אלכוהול. משעשע איך כשאתה האיש האחרון בעולם, אלכוהוליזם זו לא הצרה הכי גדולה שלך. שחמת כבד נראית כמו דרך לא רעה - למות בהשוואה למה מחכה לו בחוץ. כשיכאב לו הוא פשוט ישתה יותר.

זה לא שלא עברו לו מחשבות על מוות, לחדול מלהיות האיש האחרון בעולם. כמו לגאול בהמה גוססת מייסוריה, כמו לעשות הפלה לעובר בעל מום, כמו לזרוק לפח חלב מקולקל. אם זה לא עובד, אין טעם להשאיר את זה. עתיד טוב יותר אין. בעולם עם מטאפורות היה אפשר להשוות אותו לקשיש חירש אילם ועיוור שמחובר למכונת הנשמה. לעיתים יש דברים שהעולם יודע להסתדר בלעדיהם.

האיש האחרון בעולם עמד ליד החלון והציץ.
לפתע נשמעה נקישה בדלת.

הוא ניתק מבטו מהרחוב, והסתובב לעבר החדר. פסע אל הדלת, תוהה איך יהיה סופו. כמו של כולם? ומתי זה יגיע?

הוא נעמד מול הדלת המתקלפת, נשם עמוקות כמה רגעים. סובב את ידית הדלת, ופתח אותה לרווחה. קיר המסדרון החזיר לו מבט נוקשה, ופרט לזה מאום. הוא טרק את הדלת והסתובב חזרה. כנראה שהסתובב מהר מדי, או ששתה יותר מדי, או שסופו מתקרב כי הוא מרגיש קצת סחרחורת ובחילה.

האיש צעד למיטה והתיישב עליה. לאחר כמה דקות של נשימות עמוקות ועיניים עצומות הוא הרשה לעצמו להשתרע על המיטה, מביט לתקרה המאובקת. מדי פעם הרהר איך תקרה יכולה להיות מאובקת, הרי גם האבק הקטן ביותר כמו הסלע הכי גדול מתנהג לפי חוקי המשיכה אז איך גרגר קטן יכול להישאר צמוד לתקרה? מה כבר הגרגר הקטן יודע שהסלע הגדול פיספס?

בטח פעם מישהו ידע את התשובה לזה, אבל היום ישנו רק האיש האחרון בעולם והוא לא יודע את התשובות לשאלות קיומיות הרבה יותר. מזריחה ועד שקיעה הוא צף בהזיות ובלילות הוא טובע לתוך המציאות של חייו, ממתין ללא נודע ובלי הרבה ציפיות למה שיבוא לאחר מכן. אומרים שמאחורי כל גיבור יש טרגדיה, ובמונחים אחרים להיות האיש האחרון בעולם זה נקודה לגבורה, אך על הטרגדיה קשה להצביע, אם כי אין ספק שהיא שם. משתמשת בצבעים קשים כמו אור מסמא עיניים ואפילה ריקנית, מזדרזת ומאיטה בהתאם לצרכיה, מעלה זיכרונות כאלו כדי להכאיב ומדחיקה אחרים כדי למנוע נחמה, עושה כל מה שבידיה כדי להפוך כל רגע למייסר ומענה, פרט ללחיצה על ההדק ולו רק בגלל הסיכוי הקל שהסוף יביא עימו מנוחה וגאולה לעבדה הנרצע.

ליבו התחיל להאיץ שוב, הוא התנשם. עצם את עיניו וניסה לדחוף את הטשטוש במחשבותיו ולהתרכז ברעש-לבן דמיוני. ידיו הפכו לחות, אצבעותיו מנומללות וליבו עומד להתפקע מהחזה שעייף כל כך מהתעוקה. הוא הרגיש את הדופק בצווארו, חום התפשט לכל איבריו.

האיש האחרון בעולם התנועע בחוסר-אונים על מיטתו.
לפתע, נשמעה נקישה בדלת.

הוא קפא במקומו, עיניו פקוחות לרווחה באימה. הוא קפץ ממקומו, מוכן לבאות. שני צעדים גדולים עד לדלת. הוא הציץ מבעד לעינית ומולו עמד קיר המסדרון. הוא פתח את הדלת המתקלפת של חדרו,

הביט ימינה, הביט שמאלה, ולא ראה אף אחד. הביט מטה, וראה על שטיחון הכניסה את העיתון היומי מונח לפניו.

האיש האחרון בעולם נרגע, ונכנס בחזרה לחדרו.

רמאללה //

כמו בכל סיפור טוב, מישהו ימות בסוף.

גיל והיא התחילו לצאת לפני שלושה חודשים, ומתוך זה הם חודשיים בהפסקה. גם כשהם רבים, הוא אומר לנו כל הזמן, "אתם תראו בסוף נתחתן". הוא טוען שהיא האישה של חייו, אני אומר לו שהוא עוד חייל מאוהב. קוראים לה אדריאנה והיא עלתה לבד מנורווגיה. כשהוא סיפר לנו שהוא יוצא עם נורווגית כולנו קפצנו וביקשנו לראות תמונות. ציפינו לאיזו פצצה בלונדינית, כזו שלמדה בבית ספר על התנועה הקיבוצית או המדינה שבשישים שנה, ובמקרה היא ממלאת את הביקיני במה שחשוב. כשהוא שלף את הפלאפון להראות לנו, כל הצוות נקרע עליו מצחוק. אחד אמר לו "עם כזו בחורילה בבית אני מעדיף לסגור שבת", והשני אמר ש"היא יכולה להיות מאגיסטית". גיל צחק והסמיק ואמר שאנחנו לא מבינים בכלל, ושבמיטה היא אומרת דברים בנורווגית וזה מטריף אותו. מישהו אמר שזה בטח כמו לזיין אורק משר הטבעות. פה גיל איבד את זה ודפק לו קסדה בראש. החייל האחר התקפל מצחוק עוד מקודם ועכשיו גם מכאבים, אבל הוא לא החזיר לגיל. אף אחד לא מחזיר לגיל.

התיישבתי לידו, ראיתי שהוא נפגע קצת. אמרתי לו ש"הם סתם מקנאים", וזה נכון. לפחות לחצי מהם בכלל לא הייתה חברה וחלקם אפילו בתולים. כמוני. צ'יפחתי אותו בכתף ואמרתי "בונא אחי שיחקת אותה, שוודית זה לא צחוק". "היא נורווגית" הוא ענה לי עם קצת יותר ביטחון בחזה. "מה זה משנה, בחייאת" צחקתי איתו. בינינו, היא באמת קצת מפחידה, אבל זה לא שגיל דוגמן הבית של קאסטרו, אתם מבינים מה אני אומר? בחור גבוה וכבד עם כרס שלא נעלמת לא משנה כמה אנחנו רצים, עמידה שפופה כמו אדם קדמון ושיערות בעורף שכבר זכו לסידרת בדיחות משל עצמם. עם אף נשרי וזקן שיכול להיחשב מבצעי רק אם מדובר במבצע "הכה את הרב", אני שמח בשבילו שהוא מצא מישהי. גם אם שניהם מוכיחים שמוצא האדם מן הקוף.

גיל ואני חברים עוד מהאימון המתקדם. אז, לא ידעתי איך לאכול אותו, הייתי בטוח שהוא על הספקטרום. גדול וגמלוני, ולרוב צריך שיסבירו לו פעמיים. אבל כשהוא פשוט הרים אותי על הגב באחד המסעות כשנקעתי את הרגל, בלי לשאול שאלות ובלי להתלונן, הבנתי שהלב שלו במקום הנכון. וגם כל פעם שהוא חוזר מהבית הוא מחלק לכולנו חבילות של ממתקים ולא משאיר לעצמו כלום. הוא אומר שזה לא טוב לו למשקל, אני חושב שהוא פשוט מנסה שיאהבו אותו. וזה די עובד לו אני חייב לומר. זה מדהים איך שהדרך הכי טובה לקנות לוחמים קשוחים עם מדים ורובים זה שקיות במבה.

עכשיו אנחנו עולים על ציוד. לפני יומיים מחבלים נכנסו לבית כנסת ורצחו מתפללים עם פטישים וגרזנים. שניים מהמחבלים נתפסו אבל השלישי ברח. מאז, אף אחד לא ישן, כולם בכוננות מבצעית. לפני חמש דקות נכנס המפק"צ ואמר שהתקבל מידע והוא בשכונות הדרומיות ואנחנו נכנסים. בית-בית עד שנמצא אותו. כל צוות קיבל אזור, ואנחנו כבר בבית השישי או השביעי וכולם פקעת עצבים. כל תנועה היא איום, מכל רעש כולם קופצים. אנחנו מוציאים את המשפחה, הערביסט שלנו מתחיל לתחקר אותם בזמן שאנחנו הופכים להם את הבית. כל התמונות על הרצפה, שבורות, הרחקנו הכל מהקירות וזרקנו, מחפשים איזה מסתור או בור או חור, כל מקום שהערבוש הזה יכול להתחבא בו. גיל ועוד חייל הופכים את החדרים בקומה למעלה ואנחנו פה עוברים על הסלון.
"נקי, נקי" צועק גיל מלמעלה. המפק"צ צועק לכולנו לצאת ומעביר בקשר שאנחנו ממשיכים הלאה. בחוץ המשפחה מייללת, חיכוך עם אוכלוסיה אזרחית זה כאן.

עוברים לבית הבא, מוציאים את כולם. זקן ערבי תופס אותי באפוד וצועק עלי בערבית. אני דוחף אותו קדימה לשמור ממנו מרחק בטוח, אי אפשר לדעת מי יתפוצץ עליך. גיל רצה לעזור לי להעיף אותו ממני אבל סימנתי לו שהכל טוב. הזקן הערבי לא התקרב יותר אבל לא הפסיק לצעוק עלי ולנופף עם האצבע. אני רק חייכתי ושאלתי את הערביסט שלנו "איך אומרים בערבית, אכלת לי את הראש אבאלה?". כולם חייכו. זה טוב, זה משחרר את הקיטור.

המפק"צ בראש ואנחנו נכנסים. הפעם המפק"צ לוקח אותי ועוד לוחם ואנחנו עולים ישר לקומה השנייה בזמן שגיל ועוד שניים מתחילים לטפל בקומה התחתונה. בחדר הראשון הדלת פתוחה אז אנחנו מסתערים פנימה. חדר הורים, נקי. מתחת למיטה, נקי, שופכים את הארונות, נקי, מחוררים כל מה שאפשר, נקי. עוברים לחדר הבא, דלת סגורה. מרגיש כמו מקלחת. עם הזמן מתחילים להכיר את האדריכלות הערבית. המפק"צ בועט את הדלת ואנחנו נכנסים אחריו. בינגו, צדקנו. זה שירוקלחת. אין אף אחד. פותחים את הניאגרה, נקי, מתחת לכיור, נקי, שוברים את האמבטיה עם פטישונים, מתחתיה גם נקי. אנחנו כבר מכירים את כל השיטות שלהם להחביא אנשים או אמל"חים.

אנחנו עוברים לחדר הבא, דלת גם סגורה. מרגיש כמו חדר ילדים? אולי גם החדר של הסבא? תמיד יש חדר לסבא. תכף נראה. המפק"צ בועט בדלת פעם אחת, פעם שנייה, בפעם השלישית היא נכנעת.
מילכוד.

הרגל של המפק"צ שבעטה בדלת, נפרדת מהגוף שלו ועפה עד המדרגות, כל המקדימה של הגוף שלו נשרף לפחות עד עומק של כמה סנטימטרים. הוא מת.
ברגים ומסמרים מחוררים לי את הגוף וכמה מהם עוברים לי דרך הלב והריאות ואפילו הראש. כל מה שמתחת לקסדה נראה כמו רשת. אני מת.
הבחור השלישי קצת נכווה וקצת רוסס, אבל אולי הוא ישרוד. אני רוצה להגיד "נראה", אבל לראות הוא כבר לא יראה, זה בטוח.

גיל עזב הכל וטס לקומה השנייה עם הנשק, צורח "פיצוץ, פיצוץ". שני הלוחמים שהיו איתו נשארים לאבטח את הקומה הראשונה, וצוות מסייע נכנס מבחוץ יחד עם החובש. מה שגיל רואה למעלה צורב לו בעין את מה שהמוח שלו לא ישכח. שלולית של דם וחלקי גופות שנשארו מהמפק"צ וממני, וחייל אחד על הגב שמחרחר דם.

גיל עומד יצוק למקומו, לא זז ולא מדבר. הצוות המסייע דוהר במדרגות ועוקף את גיל. החובש מסתכל על המפק"צ ועלי ואפילו לא מנסה. הוא מדלג לחייל השלישי, בזמן שהצוות מחפש חמושים או מילכודים נוספים.

בסוף מצאו את המחבל באיזה בור בחצר, לוחם מצא חוט חשמל שיוצא מהבית לגינה וזה נראה חשוד. הוא אפילו לא התנגד, רק חייך חיוך ענקי כמו של אדם שזכה בלוטו. "בום! בום!" הוא אמר באושר. בדרך לרכבים הוא ראה את האלונקות יוצאות, ולא הפסיק לצעוק "אללה וואכבר" באושר. גיל שהסתובב כמו סהרורי, לא יודע לאן ללכת בכל ההמולה הזו, בטח כשאין את המפק"צ שיסביר לו לאט מה הוא צריך לעשות. הוא נועל את המבט שלו על המבט הזחוח של המחבל. פתאום הוא יודע מה הוא צריך לעשות. גיל צועד אליו בצעדים גדולים, הולך ומאדים עם כל צעד, הוורידים שלו מתנפחים בצוואר, ווריד גדול מחלק את המצח שלו לשניים. הוא בוער, הוא יוקד, מהעיניים נשפך לו רצח, הוא מתנשם. החיילים שליוו את המחבל לא מבינים ולא מצליחים לעצור את השור הזועם. הוא תופס את המחבל בצוואר ומרים אותו למעלה כמו בובה, והמחבל שעד עכשיו חייך, כבר לא הצליח לחייך כשיד עצומה חונקת אותו מאוויר ומדם. שני חיילים ניסו להשתלט על גיל ואמרו לו "גיל, לא. יש פה יותר מדי אנשים". גיל לא שמע באוזניים ולא ראה בעיניים, רק הרגיש את הצוואר של הערבי בכף היד שלו. אחד החיילים הכה עם הקת את המרפק של גיל ורק אז היד שלו התקפלה, והערבי נפל. מישהו צעק לו, "גיל, מספיק!". הוא צעד אחורה. כמו חיות, יש אנשים שמגיבים לטון דיבור ולא למילים ברורות.

החיילים הקימו את הערבי, וגיל נשאר עומד ומתנשף. הפנים שלו אדומות והאגרופים קפוצים, רותח מבחוץ ומושפל עד עפר מבפנים. כל השרירים דורשים צדק או אמת או נקמה, או כל מילה אחרת שתאפשר למוח שלו את הסיפוק שבאלימות, שבלשבור לערבי את הפרצוף.

הערבי מהר מאוד עבר מאימה על חייו לשוב, זריחה מאושר. צעקות "אללה וואכבר" ומילים אחרות שקשורות ליהודים, בום, פלסטין ואל קודס. כשהוא אומר את המילים כל הלשון שלו מתגלגלת בחוץ, מתענגת על כל מילה, גורמת לזה להישמע כמעט סוטה ומלוכלך. מלווה בחיילים הוא נכנס לרכב שיוביל אותו אל החופש שבכלא הישראלי, וגיל נשאר שם עומד עם דם שרוצה לשפוך דם אחר.

שלוש נקודה שמונה //

מבחינתי, לכו להזדיין כולכם. אתם חצופים. מגוחכים. 

אני הייתי פה הרבה לפני שיצאתם מאיזו שלולית, אז תראו קצת כבוד. אני ראיתי אותכם יורדים מהעצים, ראיתי אותכם מתחבאים ערומים במערות. אני ראיתי אותכם נבהלים מרעמים, רועדים מקור, משקשקים מאיזה טורף. אני ראיתי אותכם מתים פעם אחר פעם. 

ואז התחלתם עם השטויות שלכם. כל הדתות שלכם שוות לתחת. מתי תבינו שאין פה אף אחד אחר חוץ מכם והכוכבים? ואיך זה שתמיד האל שאתם הכי אוהבים הוא אל השמש? מה אתם כל כך סוגדים לשמש הזו? כל לילה היא משאירה אותכם בחשיכה, שתסתדרו. אני היחידי שמנסה לדאוג לכם, לתת לכם קצת אור שתוכלו לשרוד בעלטה. ואתם, נותנים שיקנו אותכם בקלות. תענו לי, כמה בחורות בעולם מסתובבות עם קעקוע של השמש? וכמה עם הירח?

ראיתי אותכם אוכלים את הקקי של עצמכם. קופים פרימטיביים. לא הולכים ישר, לא מסוגלים לנסח משפט. מתלהבים מלתת מכות בראש עם אבנים בשביל לאכול או לפתור בעיות. מיליוני שנים לקח לכם להמציא את הגלגל, במקום להסתכל עלי פעם אחת ברצינות וללמוד. ואז, כירכרות, מכוניות, רכבות, מטוסים. סוף סוף אתם עושים משהו. חלליות? עד שלמדתם להגיע לכוכב אחר אתם שולחים פעמיים איזה גרוטאה וממשיכים הלאה. זה כי אני אפור? אתם כמו תינוקות, נמשכים לדברים צבעוניים. יש לי צד שלם שבחיים לא ראיתם, הצד האפל של הירח אתם קוראים לו. ואותכם זה בכלל לא מעניין.

כל שנה אני מתרחק בשלוש נקודה שמונה סנטימטר. מישהו מכם שם לב? 
כל כך עסוקים במלחמות שלכם ובמפורסמים שלכם. אתם כבר לא מתרגשים ממני. רק ילדים שמים לב אלי, עד שהם נצמדים לאיזה מסך. לא כותבים עלי שירים, לא מציירים אותי, לא מסריטים אותי, לא מדברים עלי. הפעמים היחידות שמישהו מדבר עלי זה כשאני מסתיר לכם את השמש, חס וחלילה. ליקוי חמה. מה כל כך לקוי שפעם אחת אני לפני השמש? מזל שאני מתרחק ממכם. בטח לא תרגישו בחסרוני. 

לאט לאט אני אראה לכם קטן יותר ויותר. זה לא יהיה מיידי, אבל בצעדים מתונים אני הולך ולא חוזר. אתם יודעים, זה כוח הכבידה שלי שיוצר לכם את הגיאות, כוח הכבידה שלי שיוצר את השפל. בלעדיי, כל הימות והאגמים יהיו מישוריים ומשעממים ולא יהיו לכם מילים יפות לתקופות של שגשוג או דרדור. יום אחד אני אתנתק ואשייט לי בחלל, אתם תראו, אתם תביטו למעלה בלילה ואני כבר לא אהיה שם. אתם תפנו מבט למעלה מכל התאורה המלאכותית הזו, תנסו לחפש עיגול מוכר בשמיים, ותגלו שאתם לבד בעולם.

צוחקים, מחייכים, יוצרים. מתייאשים ומתחילים מחדש, משתפרים. למדתם להכניע את הטבע, למדתם לא לפחד, למדתם לשרוד. אני ראיתי אותכם מתחילים לדבר, מתחילים לבנות. ראיתי אותכם מתאהבים במבט ראשון, מקריבים את עצמכם. אני ראיתי אותכם נולדים פעם אחר פעם. 

שלוש נקודה שמונה סנטימטר. משנה לשנה אני רואה אותכם פחות ופחות. קצת יותר קטנים, קצת יותר חשוכים. מפה כבר קשה לראות במה אתם עסוקים, מה אתם מנסים. מדי פעם זיקוקים, ולפעמים גם פיצוצים ועשן. אחת לכמה זמן יש גם איזו חללית או לווין שיוצאים לחקור את החלל העמוק. אני, לא רוצה לצאת לשם, אין שם כלום בשבילי. אני אצלול אל השחור הזה, אתנגש בכוכבים אפורים כמותי. בלי מטרה ובלי שימוש. לא מועיל לאף אחד.

אתם עם כל הידע והטכנולוגיה שלכם, לא יכולים לעזור לי? הייתי פה בשבילכם תמיד, מאיר את האפילה, שומר עליכם. זה הזמן להחזיר טובה, לא תזכרו לי חסד נעורים? עכשיו אתם גדולים וחזקים אבל פעם הייתם חלשים ופגיעים. אל תתנו לי ללכת, אני רוצה להיות איתכם. אני רוצה להתרגש איתכם ולאהוב איתכם, אני רוצה לראות אותכם מצליחים, אני הירח שלכם ואתם השמש שלי. 

אני רוצה לראות אותכם נולדים ומתים פעם אחר פעם.

משחקי מחשב //

ושוב. ושוב ושוב ושוב.
אחרי שהוא גמר הוא נשאר בתוכי, מתנשף. כל כובד משקלו קרס עלי, כאילו נפלטו ממנו הכוחות להחזיק את עצמו. הוא הניח את הלחי על הכתף שלי, עם הפנים ממני והלאה. ליטפתי את הגב שלו בזהירות, כמו ליטופים של פעם ראשונה, משב אחד קדימה בהיסוס ושניים אחורה בביטחון. אני מסתכלת על התקרה בחדר שלו, והיא מסתכלת עלי בחזרה. בכל זאת, אנחנו לא מכירות מהיום.

"תגידי לי כשאת נחנקת" הוא אמר. צחקתי ואמרתי ש"אני בסדר". אני לא נושמת כבר כמה דקות וזולגים ממני דברים, אבל אני לא רוצה שהוא יצא, אני לא רוצה שהוא יזוז. אני לא רוצה שהוא יגיד משהו מצחיק כהכנה לשגרה, אני לא רוצה שהוא יסתובב אלי עם מבט קר. אני מרגישה את הלב שלו פועם, וגם בלי להסתכל אני יודעת שהוא סמוק בלחיים ושהחזה שלו אדום מהמאמץ. אני מרגישה אותו מתכווץ ואיך כולו נרגע ומתמסר. הנשימות שלו חוזרות להתארך.

הוא מסובב את הראש אלי, והלב שלי נדרך כמו קפיץ. אני לא רואה את העיניים שלו, אבל הוא מנשק לי את הכתף, את הצוואר. הקפיץ נרפה קצת. "אני יכול להישאר בתוכך לנצח". זה גרם לי לחייך, ונישקתי לו את האוזן. "אתה יכול", וכבר התחרטתי שאמרתי את זה. הוא שוב הפנה את הראש ממני והלאה, כאילו חש את הסכנה המתקרבת ורץ להתחבא מאחורי חומה. הדממה נמשכת כשהוא מושך את עצמו החוצה ומנקה את עצמו. הוא מושיט לי גם, והולך למקלחת ערום, בקור.

אני שומעת אותו מצחצח שיניים, ומנסה להריח את הנשימות שלי כדי להחליט אם גם אני צריכה. בסוף הוא חוזר למיטה והגוף שלו חם והוא שולח זרוע חמה לבטן שלי, ואני מוותרת. הוא מקרב אותי ומהדק את הגוף שלי אליו. עם כף היד שלו הוא מעסה את הגב בגסות כדי לחמם אותי ולפעמים תופס איזה שריר או גיד. הוא לא משאיר לי עצם אחת במקום. הנשימות שלו, רעננות וחמות, גורמות לי להרגיש מוזנחת ועצלה. הוא לא מפסיק לזוז כנגדי, ללטף אותי, לתפוס בי. הוא ימשיך לפלוט חום עד שכבר יהיה לו חם מדי מתחת לפוך, ובלי לחשוב פעמיים הוא יוריד מעלינו את השמיכה ויקפיא אותי שוב. הוא יגיד משהו מצחיק על זה שחם כאן כמו בקרמטוריום, אני אצמד אליו כדי לספוג חום ואנסה לשרוד.

אני מסתכלת עליו. אני מסתכלת לו בעיניים, מנסה לראות שם סימן. מסתכלת על הפנים שלו שנשארות חתומות. אני מסתכלת עליו עוד, משפילה מבט ומסתכלת שוב ושוב ושוב. הוא מסתכל עלי בחזרה, ולא אומר כלום. הוא כבר לא זז, ולא מלטף. הוא תוקע עיניים בשפתיים שלי, וממתין, נזהר מלהעיר את הדוב משנתו. אני יודעת שאני צריכה להגיד עכשיו, מהר, לפני שהוא יסחוף אותי לשיחה אקראית, לפני שהוא אומר משהו שנון, לפני שהוא משתמש במילים כדי להאיר את החדר באור גדול, עד שתעלה השמש והוא יוכל לסיים את תפקידו.

אני לוחשת את שמו, והוא מהמהם "מממ?" רך וצנוע, מנסה לשמור על קלילות. אני לא כל כך יודעת איך להמשיך אז אני שותקת.

אני מסתכלת עליו, מסתכלת לו אל תוך העיניים. אני כבר לא מחפשת שם סימן, אני רק רוצה שהוא יסתכל פנימה ויראה אותי. אני רוצה שהוא ישלוף את המחשבות מהראש שלי ויגיד אותם יותר טוב ממה שאני אצליח אי פעם להגיד. הפנים שלו חתומות והוא אפילו לא ממצמץ, לא מסגיר דבר. אני לוחשת שוב את שמו, והוא אומר "מה?". הקפיץ שלי נדרך.

"אני לא מבינה", אני אומרת לו. "מה?" הוא יענה בצימצום.

"איך זו לא אהבה?", אני אשאל.
הוא יגיד שהוא "בן אדם כזה, חם, אוהב. אם יקשרו אותי לתמרור לכמה שעות אני אפתח גם איתו אינטימיות. אני ככה עם כולם. כשאני באמת אוהב, אני יודע את זה". 

הוא תמיד יודע איך להגיד דברים שמרגישים הגיונים עכשיו, אבל מחר זה ישמע לי כמו שק דימויים עטופים במריחות.

"אבל למה?", אני אקשה. "למה מה?" הוא יתמם.

"למה אתה לא אוהב אותי?". הוא לא עונה, והקפיץ שלי נדרך. הוא מלטף את הפנים שלי, מנסה לרכך עם הידיים את המכות של הלב.

"אני לא-לא אוהב אותך", הוא יתחיל לטפס במעלה הבור. "אני אוהב אותך, אבל לא עד הסוף. אני לא יודע למה. את יפה, את חכמה, את מדהימה. כיף לי להיות איתך. אבל אני לא שלם עם זה. אין לי את האמונה שאני עושה את הדבר הנכון. אני תמיד יודע מתי אני עושה את הדבר הנכון, והפעם אין לי את זה".

"אבל", איזה מפגרת. למה אני ממשיכה? "איך אתה יכול לדעת אם לא ניסית ברצינות? איך אתה יכול להיות בטוח אם לא נתת לזה צ'אנס?"

"המצב שלנו מסובך גם ככה...הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לעשות, זה לנסות, לגלות עוד כמה חודשים שזה לא עובד, ואז להמשיך בחיים שלנו. רוב הזוגות שמתחילים בביטחון, נפרדים בסוף, אז מה הסיכויים שלנו להצליח כשאנחנו בכלל לא בטוחים? אני מנסה להיות ריאלי כאן, למזער נזקים".

אני מסתכלת לו בעיניים, והעיניים שלו אטומות וזה מכאיב לי. אני גם לא רוצה שהוא ימשיך לדבר, כי זה מכאיב עוד יותר.
כמו במשחק מחשב אני מרגישה שאני נכשלת באותו שלב, שוב ושוב ושוב. ומחר בבוקר הוא יקום וילך, ובערב הוא ישוב, ושוב ושוב ושוב.

ימי חמישי //

כל יום רביעי אני נוסעת לבקר את הניה.
ברחוב קטן ליד דיזינגוף, בקומה שלישית עם מעלית, היא מחכה לי כבר כמה דקות היא אומרת, ואני יודעת שהיא מחכה לי כל השבוע. הניה אומרת שהיא לא מבינה איך אפשר להזדקן מחוץ לתל-אביב, זה כמו להזדקן בצינוק. פה יש לה מאפייה כמו בצרפת היא אומרת, ותיאטרון בהמשך הרחוב, ובגילה היא יכולה ללכת לים כמה שהיא רוצה כי היא כבר לא מפחדת מנקודות ושומות. אם היא הייתה צריכה להזדקן בפתח-תקווה בוודאי הייתה נפטרת כבר לפני שנים.

היא שואלת איך הלימודים אבל היא מתכוונת לאם מצאתי כבר חבר.
בעלה נפטר לפני שנים, והיא אומרת שעדיף למצוא אהבה כמה שיותר מהר כי לא נחיה לנצח. אני מספרת לה שזה כבר סמסטר אחרון ואני לא יודעת לאן אני ממשיכה, והיא אומרת שאין דבר, מה שלא יהיה ועל כל צרה העיקר שלמדתי מקצוע. אנחנו שותות תה ואוכלות עוגיות מהמאפייה הצרפתית. כמה טוב שיש לי פנסיה, לא גדולה אבל לפחות משהו להתקיים. ארבעים שנה היא הייתה מפקחת במשרד החינוך, וכשיצאה לחופשי עוד ניסתה לעבוד בכל מיני מקומות אבל החליטה שעבדה מספיק. כל בן אדם צריך לעבוד קשה היא אומרת, אבל הוא צריך לדעת גם להפסיק. אני שואלת איך עוברים עליה הימים והיא מספרת איך בשישי באו כל הנכדים לארוחה, וגם תמיר הבכור חזר מאמריקה והביא לה רובוט שמנקה אבק. שנים אני מנקה את הבית שעה בשבוע, היא מחשבת, שלושה חודשים מהחיים ביזבזתי בלנקות אבק, בגילי שלושה חודשים זה המון. חבל, המדע לא מתקדם מהר מספיק עבור מי שמזדקן.

בשבת היא קראה עיתונים וניסתה לענות על מיילים כי בארוחה הנכדים אמרו שהם שולחים לה תמונות והיא לא מגיבה, בראשון היא התעוררה מוקדם והתייצבה בבנק ובדואר, עשתה קניות לכל השבוע, בשני היא הלכה להלוויה של פסיה, אין מה לעשות כולם מתים בסוף. השתתפתי בצערה למרות שלא הכרתי את פסיה אבל הבנתי שהם היו קרובות. שאלתי אותה אם היא בסדר, והיא אמרה שכן. הבעיה היא לא שאנשים נפטרים, היא מספרת. הבעיה היא שהם כולם נפטרים. כשיצאתי לגימלאות לא הפסקתי לדבר בטלפון. היום כבר אין מי שיצלצל. ובין המשפחה שגדלה ומתרחקת לחברים שמזדקנים ומתים, יש הרבה שעות שעוברות בהתבוננות על המחוגים.

בשלישי היא הלכה לרופא, לא משהו חריג. יובש בעיניים, כולסטרול, שיעול. אני שואלת אם היא מנסה לעשות קצת הליכות ולאכול בריא. ועכשיו ברביעי, היא סידרה קצת את הבית לכבודי. היא מספרת שכל שבוע דיירים עוזבים ודיירים נכנסים לבניין, דירות שותפים וזוגות צעירים מתחלפות בקצב מהיר. מכל הדיירים המקוריים של הבניין רק היא נשארה, בין הודו להיי-טק. היא מנסה לא להיות מהזקנים הטרחנים אבל באמת איך זה שלאף אחד לא אכפת מהגינה? ומהפחים שבחוץ?

הניה אומרת שהכי קשה זה שאף אחד לא צריך אותך, כולם מסתדרים לבד. אין עבודה שתלויה בך, אין משפחה שצריך לספק, אין בעל שצריך לרגש, אין חברות שמחכות לך. העולם צועד אל המחר, והיא מפחדת מימי חמישי. קצת אחרי שאני הולכת וקצת לפני ארוחת שישי, העולם לא צריך את הניה אבל הניה צריכה את העולם. היא יושבת ומסתכלת על הרובוט שמנקה כי זה עדיף מלהסתכל על השעון כל יום חמישי.

מציאות //

"קבלו את תלמידי כיתה ו"ו שתיים!".

חבורת ילדים אומללים שאין דברים כאלה, צועדת אל תוך הרחבה ומסתדרת בשורות ליד חבורת ילדים אומללים עוד יותר. לא ראיתי כזה עולב מאז מצעד הדגלנים של יום העצמאות בערוץ הראשון. שם לפחות ישבו בקהל נשיאים וראשי ממשלות, פה בקושי הצליחו לגרד את סגן ראש מחלקת החינוך העירונית. פח.

"קבלו את תלמידי כיתה ו"ו שלוש!".

שירני שלי צועדת כמו שלימדתי אותה, קצת תנועות כתפיים ואגן, הרבה סנטר למעלה ומינון מדויק של חיוך לקהל. כבר שבועיים אנחנו עובדות על היציבה, ואתמול כל היום רק על הסמייל. יש גבול דק מאוד בין חיוך של סטארית לחיוך פוסטמי. אמא של נופר אמרה "איזה מהממות הם!", ושמה את הבת המזעזעת שלה באותה רמה כמו שירני. נופר הולכת כמו שרק, עם גשר על השיניים עוד מהימים שהיו לה שיני חלב, ואמנם כבר יש לה ניצני שדיים אבל במקרה שלה הניצנים הגיעו עם פריחת כרס. "אין דברים כאלה" אני מחייכת ומתרכזת בלצלם עם האייפון כל דבר חוץ מהבת שלה. 
היחידה בכיתה שאיכשהו מתקרבת בקלאס אל שירני, זאת אנה. הרוסיות האלו שיחנקו, עוד לא בת מצווה וכבר היא מטר שישים עם טוסיק שלא נכנס בג'ינס. והיא גם שרה יפה, לפני חודשיים היא ניגשה לאודישן לבית הספר למוזיקה. טלפון אחד למפיק והעיפו אותה משם חזרה לשבת ליד סבתא שלה על הספה בסלון. אחלה פורמט אגב, לתעד סבתות רוסיות על ספות. כמו "מחוברים" רק עם הרבה שמיר ודג-נא. אני צריכה לרשום את זה.

שירני מנחה את הטקס אלא מה. אמרתי לה, שירני, השנה טקס סיום יסודי, עוד שנתיים תגישי תוכניות נוער. שתסמוך עלי. יחד איתה מנחה יואב מו"ו שלוש. האמת שיש לו את זה. אני מחפשת את אמא שלו שורה לפני ואני צועקת לה "צ'ארמר מלידה! כפרה עליו איזה סטאר". בקיץ תעלה סידרה על ילדים בספורט תחרותי. קצת משברים, קצת לחץ מהורים, מדי פעם דמעות של ילדים. זה הולך להיות להיט היסטרי. "תגידי", אני מתקרבת לאמא של יואב. "יואב משחק כדורגל? אה הוא שוחה? הוא טוב בזה? אה אבא שלו היה שחיין אולימפי? עד שהוא עבר תאונת דרכים? מה את אומרת...בואי נקשקש קצת אחרי הטקס מתאים? יאללה מאמי אחרי זה".

"היום אנחנו מסיימים פרק אחד, ומתחילים את השני". את כל הטקסט שיניתי להם. מי כותב להם את הזבל הזה, החבר'ה ממונית הכסף? איפה הרגש? איפה הפנייה ללב? "התגברנו על כל המכשולים בזכותכם, הורים יקרים, שעזרתם לנו תמיד וצפיתם בנו גדלים, וגם כשהיה קשה לא ויתרתם לנו והנה הגענו לקו הסיום". איך היא מקריאה את זה, אלופה. התאמנו על שבירת הקול בשורה השניה, להגדיל את האמינות. אני שמה כסף שלפחות לחצי מההורים פה יש צמרמורות. איזה יופי.

עוברים לריקודים. בת בן בת בן, מחזיקים ידיים במעגלים. לא משנה כמה שנים עברו מהמנדט, עדיין בטקסים רוקדים כמו בפלמ"ח. אם דליה מזור מסוגלת להיות חושנית בריקוד בלי שאף אחד יקיא, אין סיבה לא להכניס קצת סקס אפיל בטקס סיום יסודי. אני אמרתי לה, דליה, את לא תאמיני מה זה יעשה לך. לא האמינה, בסוף קיבלה קמפיין של מיס לגוט. אני יודעת מה אני אומרת.

קצת עינטוזים מה יש, גם ככה הילדים של היום לא תמימים. שאנה הרוסיה הזו תעשה משהו עם התחת שלה חוץ מלבכות על כמה היה קשה לעלות לארץ. כדי להצליח צריך לעבוד קשה, דברים לא סתם נופלים מהשמיים. צריך ביצים, צריך להתאמן, צריך להסתובב במקומות הנכונים, צריך להצטלם, צריך להגיע להשקות. שירני שלי כבר יודעת, אם לא נותנים מאה חמישים אחוז, לא מגיעים להיות הילה נחשון.

אוטוקורקט //

דקה לפני הסוף כבר כאב לי בצד וצעקתי לת' שיחליף אותי. רואים עליו שהוא התבאס שרק עכשיו יוצא לו לשחק. התיישבתי על הספסל עם פיסוק רחב ונשענתי קדימה, כמו המקצוענים בטלוויזיה.
ת' ברח ממי ששמר עליו וצעק לנ' שהוא פנוי. קיוויתי שנ' יעשה טעות ויאבד את הכדור, כי כל המשחק הוא צעק עלי כשאיבדתי את הכדור.
הוא דווקא מסר את הכדור יפה לת', שגם זרק לסל. ת' החטיא והפעמון צילצל.

לפני כמה זמן הלכנו לראות ג'יימס בונד. אחרי הסרט דיברנו על להיות מרגלים ולנסוע במכונית שיורה, והחלטנו לקרוא אחד לשני רק באות הראשונה, כמו בסרט. אז אני הייתי י', ותמיר היה ת'. עכשיו כל הכיתה הצטרפה ולכולם קוראים לפי האות הראשונה.
רק זיו התבאס כי עכשיו קוראים לו זין.

רצנו לכיתה, עם עצירה בקולר. בשיעור אני ות' התכתבנו בוואצאפ. צילמנו את הנעליים שלנו ושלחנו אחד לשני. צילמנו גם את המסטיקים מתחת לשולחן, את מי שיושב לידנו, את המחברת, ובסוף, נגמרו לנו הדברים לצלם.
המורה כתבה על הלוח מילים באנגלית והתחלתי להעתיק. כל הכיתה כתבה במחברות בשקט. עוד מעט הולכים הביתה ואף אחד לא רוצה להישאר אחרי הצילצול.

הסתכלתי על ת' וראיתי שהוא מקליד בפלאפון. הוא שלח לי הודעה – "ההורים שלי מתרגשים".
שאלתי אותו "ממה?", והוא אמר "אחד מהשני". המורה הסתובבה והכתיבה את ההנחיות לתרגיל, אז כתבתי מהר "חח יופי" וזרקתי את הפלאפון לתיק. אחרי זה נגמר השיעור ורצתי לחניה כי אמא שלי באה לאסוף אותי.

הגענו הביתה ואמא הכינה אוכל. אני הלכתי להתקלח, וכשיצאתי ראיתי שקיבלתי הודעה מת' - "מה יופי?" ואז עוד הודעה "אה חח התכוונתי מתרגשים", ואז "מתגרשיםםםםם***" ואז "חח פלאפון מפגר".
שלחתי לו "אה חחח".

סיימתי להתלבש ועזרתי לאמא עם האוכל. אמא שאלה איך היה בבית הספר. עניתי, שאלה אם יש לי שיעורי בית, עניתי, שאלה איך האוכל, עניתי.
אמא אמרה שכדאי שאני אתחיל לעשות שיעורים כי בערב אנחנו נוסעים ליום הולדת של בן דוד שלי.

נכנסתי לחדר שלי וראיתי שת' שלח לי "כן...".
שלחתי לו סמיילי עצוב, ואז "חח". הוא שלח סמיילי בוכה.

פתחתי את המחברת אנגלית והתחלתי לענות על התרגיל. את הסעיף הראשון הצלחתי, וגם את השני והשלישי. את הרביעי לא ידעתי אז צילמתי ושאלתי את ת' מה התשובה לזה. ת' ענה שהוא לא יודע. שלחתי לו שכשהוא מסיים שיצלם וישלח לי שנשווה תוצאות, אבל הוא אמר שהיועצת נתנה לו פטור מלעשות שיעורי בית בימים הקרובים. שלחתי לו "שיוואו איזה כיף לך בא לי גם", הוא ענה לי "חח".
סיימתי את כל התרגיל חוץ מהסעיף הרביעי ומהסעיף האחרון, ופתחתי את המחשב לשחק.

אחרי שעה אמא נכנסה ושאלה אם סיימתי שיעורים. עניתי, והיא אמרה שעוד מעט יוצאים ליום הולדת. היא הוציאה מהארון את הבגדים שאני צריך ללבוש, והניחה אותם לידי. עשיתי פוס למשחק, התלבשתי ויצאנו. ביום הולדת היו מלא ילדים מהכיתה של בן דוד שלי, ובמקום קוסם או ליצן של הילדים הקטנים, היה מעגלי תופים. אני קיבלתי את התוף הכי גדול וביקשתי מאמא לצלם אותי על התוף הגדול. שלחתי את התמונה לת' ואז הגיעו הפיצות. אכלתי מלא פיצות עם כל התוספות, וגם שתי חתיכות מהעוגה. ת' שלח לי שהוא לא יגיע מחר ללימודים אז שאני אצלם הכל ואשלח לו. כתבתי לו "סבבה" והלכתי להראות לאמא את הכתם שהעוגה עשתה למכנס. אמא אמרה שאין דבר ושאלה אותי אם אני רוצה עוד עוגה. עניתי.

להיות בשמחה //

חודש אלול לוהט, בצומת סואן, שלויזל לבוש שחורים עם תיק מלא אושר על הגב. את הצומת חצה שלויזל מבלי להביט לצדדים, בניגוד למה שמלמדים בכיתות של המודרנים. הוא תקע עיניו בגדה השניה וחצה באמונה שלמה, כמו צדיק אחר לפני הרבה זמן. מוניות שירות צפרו, אבל הוא ציפצף עליהם בחזרה כמו ברווז אמבטיה.

מודרנים חושבים שחרדים לא מתקלחים, במיוחד כשהם עומדים לידם באוטובוס, אבל האמת היא שככה מריחים אנשים בתחרות שאי-אפשר לנצח.
שלויזל התעורר הרבה לפני הזריחה, לקח את התפילין והתפלל בבית הכנסת. אחר כך, כשהשמיים עדיין בגוון סגול מנומנם, הוא הדביק את הפשקוויל היומי, כשהם עדיין חמים מבית הדפוס. החודש הוא קיבל את רחוב רבי עקיבא, מה שאומר שברוך השם, יש הרבה מודעות לתלות. אבי, הבעלים, מכיר את שלויזל עוד מהישיבה, שם הוא הדביק את כולם לרצפה מצחוק. הוא רצה לשלם יותר לשלויזל, כי בכל זאת בגיל ארבעים וחמש לסחוב צנצנות דבק ומודעות זה עול על הכתפיים, אבל שלויזל סירב לתוספת. לעדכן ולחנך את הציבור היהודי זו זכות שלבטח מזכה אותו בנקודות, וזה מה שחשוב. 

אישתו של שלויזל לא הסכימה איתו בכלל, הם עדיין מאחרים בתשלומים וכל החברות שלה קנו לעצמן פיאה חדשה והיא עם אותה אחת כבר כמה שנים, אבל מי יכול להתווכח עם האיש הזה. למרות שהוא לא סיפר לה, היא יודעת שהכרטיס לא עובד יותר, בגלל זה הוא נותן לה רק מזומן לסידורים.

אחזנו בשלויזל, שעמד בצומת סואנת בבוקר יום חם, עם ניחוח גוף ותיק כבד, בדרך לַעבודה האחרת. הוא סימן למכוניות שהוא צריך טרמפ, ואף אחד לא עצר לו, אפילו לא החרדים. אחרי כמה דקות של עמידה בשמש היוקדת, עצר לידו רכב קצת משונה, מאלו שלא רואים בבני-ברק. מקדימה ישבו גבר מודרני בגילו של שלויזל, ולימינו בחור צעיר. "לאן אתה צריך?".
שלויזל ענה שהוא צריך לתל אביב, לאיכילוב. הגבר במושב הנהג אמר "אנחנו מגיעים עד ארלוזרוב. משם אתה יכול ללכת ברגל". שלויזל בירך אותם ונכנס למושב האחורי. הוא הניח את התיק לצידו והוריד את הז'קט השחור. הבחור הצעיר משך באפו ועיוות קצת את פניו. הוא פתח את החלון.

הגבר שאל "כמה זמן אתה מחכה פה?" ושלויזל ענה שכמה דקות ושזה לא נורא כי לפעמים זה יכול לקחת אפילו חצי שעה. הרכב נסע בדממה על הכביש. שלויזל אמר שזה רכב ממש שקט, והגבר אמר "זה היברידי, נוסע על חשמל. אפשר לנסוע על מאה בלי לשמוע כלום. אצלכם אין כאלה אה?". שלויזל ענה שלא, ושלו אין אפילו רכב שמרעיש. הוא צחק ועשה קול של ברווז. הבחור הצעיר הסתובב אחורה, ולא הבין. הגבר אמר "אתם הדתיים, חיים בתקופה אחרת. לפעמים אני נוסע אצלכם, כמה בלגן, כמה לכלוך. כמה ילדים יש לך אתה תגיד לי?". נשמעה תרועה מאחור, גם הבחור הצעיר וגם הגבר המבוגר הסתובבו, ולא כל כך ידעו על מה הם מסתכלים.

שלויזל החרדי שנכנס לאוטו עם יותר מדי בגדים שחורים ומגבעת, עם תיק כבד וניחוח גוף, החזיק ביד חצוצרת צעצוע מפלסטיק, כשעל פניו איפור לבן ועל אפו ספוג אדום. הוא תקע שוב בחצוצרה.

"מה...מה זה?" שאל הגבר. הוא הסתובב חזרה לכביש אבל לא הוריד את העיניים מהמראה האחורית. הבחור הצעיר שנראה משועשע מהמצב שאל "אתה ליצן?". רפואי, ענה שלויזל והושיט את האצבע שלו לבחור הצעיר. הבחור הצעיר כבר חייך חיוך של ממש ומשך לשלויזל באצבע. שלויזל עשה צליל של ברווז אמבטיה, וגם הגבר התרכך. הוא חיטט בתיק שלצידו ושלף משם תרנגול גומי שאותו הוא השליך אל הבחור הצעיר שצחק, וכל האווירה ברכב נהייתה קלילה. "עושים מזה כסף?" שאל הגבר המודרני. אתה יודע, מסתדרים, ברוך השם, ענה שלויזל.

אנשים לא מרגישים בנוח לקרוא לליצנות עבודה, וזו בטוח לא התנדבות כי הוא מקבל על זה כסף, אז בהיעדר שם פועל מתאים הגבר שאל "איזה מחלקות אתה...עושה?". שלויזל ניקד לעצמו את הלחיים הלבנות בנקודות, ושם על הראש כובע צבעוני עם פונפון בקצה. הוא ענה שהוא בעיקר מצחיק ילדים במחלקות האונקולוגיות ונתן לבחור הצעיר סוכריה על מקל. הבחור הצעיר חייך שוב ושם את הסוכרייה בפה. שלויזל ראה שהבחור לא בירך אבל זה בסדר, הוא לא כועס על תינוקות שנישבו. הוא הציע גם למבוגר סוכריה, אבל הוא סירב להצעה והמשיך לנהוג.

הם כבר התקרבו לארלוזרוב. הגבר שאל "אתה גם בבית ככה? האישה לא מתחרפנת? בטח הילדים מתים עליך". שלויזל עשה חיקוי נהירת סוס שהידרדרה לנאקת חמור. כולם חייכו והגבר שאל "כמה ילדים אמרת שיש לך?" ושלויזל כבר בא לשלוף עוד טריק מהשרוול או שפן מהכובע, אבל למזלו, הפלאפון של הגבר צילצל. הוא אמר לחרדי "רגע", והתחיל לדבר בדיבורית על המכירות ברבעון הבא. הקדוש-ברוך-הוא עזר לו לצאת מדבר שקר או גסות רוח, כי שלויזל לא רצה לספר שיש לו ילד אחד, שהלך במחלקות האלו באיכילוב, כי השם רצה אותו לידו.

הם הגיעו לארלוזרוב, שלויזל בירך אותם לתודה ותקע בחצוצרה, הבחור הצעיר חייך והגבר המבוגר אמר שאין על מה והתחיל לספר לדיבורית על הליצן החרדי שהוא אסף. הוא יצא מהאוטו. 

חודש אלול לוהט, בצומת סואן, שלויזל לבוש בגדי ליצן, עם לב מלא מועקה.